על סיגריות מוות וכל השאר

אם תראה אדם מעשן, ותשאל אותו מדוע הוא עושה את זה, כנראה שהוא יגיב באחת מחמשת הצורות הבאות:
"סיגריות מרגיעות אותי." הוא יגיד וידליק סיגריה. האדם הזה בדרך כלל הוא איש משפחה, עם עבודה מלחיצה, או עבודה שלא מרוויחים בה מספיק. או אדם צעיר, עם בעיות זעם.
"אני מכור, מה אני כבר יכול לעשות?" הוא יגיד וייקח שכטה נוספת, יחזיק את העשן בריאות לכמה שניות, ואז יוצא עשן סמיך ומסריח מהפה. האדם הזה מעשן מאחת הסיבות האחרות, אבל לעולם לא יודה בזה. או שהוא קטן אמונה ולכן אפילו לא מנסה ללכת לתוכניות גמילה.
"עישון מדכא רעב." זאת בדרך כלל תהיה אישה, ואחת שיש לה היסטוריה של הערכה עצמית נמוכה, אולי אפילו היסטוריה של הפרעות אכילה.
"אני מת על הריח."- אדם כזה הוא או שקרן או תתרן- מה שאומר שגם אז הוא שקרן.
"מה אחי, אין כמו להדליק סיגריה אחרי האוכל" או לפני האוכל, או על הבוקר, או לפני השינה, זה תלוי באיזה שעה ביום אתה מדבר איתו.או איתה, אני לא שופטת.
אבל אני לא מעשנת מהסיבות האלה.
כי סיגריות לא באמת מרגיעות אותי, לפעמים דווקא ההרגשה של העשן בריאות שלי מכניסה אותי לעוד יותר לחץ וחרדה.
וכי אני לא מכורה, אני יכולה להעביר ימים שלמים בלי לגעת בסיגריות, בדרך כלל בתקופות שאני לא מרגישה אובדנית.
וכי אני לא ממש אוכלת עם או בלי סיגריות, עוד דרך שבה אני מענישה את עצמי, ומקרבת את עצמי ליום מותי המיוחל.
וכי הריח מגעיל אותי עד כדי כך, שכמעט אחרי כל סיגריה מתעוררת בי תחושת בחילה, ולעתים לא נדירות בכלל אני מקיאה.
וכי אני לא באמת מרגישה את הצורך להדליק סיגריה לכיף. כי זה לא כיף. אני מדליקה סיגריה בכל פעם שאני נזכרת שבא לי למות.
אני מעשנת כי אני רוצה למות.
נו… תשאלו כבר, "אם את רוצה למות למה את לא מתאבדת?"
כי אני מפחדת למות.
והשאלה המתבקשת הבאה היא: "איך את יכולה לרצות למות, ולפחד למות בו זמנית?"
אני רוצה למות כי אני רוצה שקט, שלווה, ולישון לנצח.
אני לא מפחדת מהמוות עצמו, אני מפחדת מההשלכות שלו על הסובבים אותי.אני מפחדת לאכזב את המשפחה שלי, במיוחד את ההורים, ואת החברים, ואת הפסיכולוגית שלי, ואת המורים שלי לשעבר, ובערך כל אדם שאמר לי אי פעם לא להתאבד.
אני מפחדת שבהלוויה שלי, אימא שלי תגיד "היא הרגה את עצמה".
אני שונאת לעשן. אני באמת שונאת כל דבר לגבי זה.
אני שונאת את הריח המבחיל ואני שונאת את טעם השרפה בפה שלי.
אני שונאת את תחושת החנק שנוצרת בכל שכטה מחדש ואני שונאת את ההרגשה של הריאות שלי מתמלאות בעשן הסמיך הזה ומשחירות אותן לחלוטין.
ואני שונאת את השיניים הצהבות שזה עושה לי, ואת ריח הפה.
אבל אני אמשיך לעשן, בתקווה שכל מה שהזהירו אותי שסיגריות עלולות לגרום- יקרה לי.
ואז כל האנשים סביבי, אלה שאני מפחדת לאכזב יומרו, "הסיגריות הרגו אותה".