על הזמן, הקסם והעולם.

אנשים חושבים שהמקום הזה, העולם הזה, מוזר, פשוט וחסר משמעות.
הם חיים את החיים שלהם יום אחרי יום, דקה אחרי דקה רק מחכים שהזמן יעבור.
אנשים לא מבינים.
הם לא יכולים להבין, כי הם לא יכולים לראות.
אבל אם רק תנסו לחפש, מעבר לכבישים המהירים, מעבר ללוח הזמנים העמוס, אם רק תמצאו רגע שקט ותסתכלו מסביב אולי תוכלו לראות אותו, את הקסם.

כשאני מספרת לאנשים שאני אוהבת את כפר הנוער שאני לומדת בו הם מסתכלים עליי כאילו השתגעתי.
זה ברור, אני לא מאשימה אותם.
כול מה שהם רואים סביבם אלה הדברים הפשוטים. כול מה שהם מרגישים אלה הגעגועים לבית, ועצבים על הצוות וחוקיו הטיפשים.
ואני לא מתווכחת, לא מנסה להוכיח להם כלום, אבל אני יודעת ואני רואה.
כשאני הולכת מסביב אני לא מסתכלת על הדברים הפשוטים וידועים, כשאני רואה את העצים אני רואה קסם, אני רואה אהבה. לכול מקום שאני מסתכלת מסתתר זיכרון, מסתתר סיפור.
אני הולכת בשביל למקום האהוב עליי ביותר בכפר.
הוא אומנם מוזנח, ואין סביבו הרבה עצים כמו בשאר המקומות, אבל זה המקום שלי. למה? התשובה פשוטה- זיכרונות.
אני עולה על גג המקלט ונשכבת אחורה מביטה בכוכבים, עם אוזניות באוזני, ומוזיקה רגועה ברקע אני מסתכלת על שמי הלילה השחורים ונדהמת שוב ושוב מהיופי של העולם סביבי.
אנשים שעוברים לידי לא מבינים מה אני עושה שם.
אבל המקלט הזה, הוא לא רק מקלט להגנה מפני מלחמות. הוא המקלט שלי, המקום שבו ישבתי עם החברות הכי טובות שלי בשנים עברו. המקום עליו הייתי בורחת בכול פעם שהרגשתי רע ורציתי לבכות. שם אף אחד לא ידבר איתי, אף אחד לא יקרא בשמי, שם זה רק אני והעולם.

גם אם סטיתי קצת מהנושא, הכוונה שלי לא השתנתה.
בכול יום בחייכם תעצרו רגע, ותסתכלו מסביב, אל תתנו לזמן לעבור סתם, כי יום יבוא ותצטערו שנתתם לו לחמוק מבין אצבעותייכם, אבל אז כבר לא תוכלו לתקן את המצב.
תמצאו מקום שקט, מקום חשוב ומשמעותי בשבילכם,תעצמו עיניים, תדליקו את המוזיקה הכי נוסטלגית שאתם מכירים, ותנו לזמן, לקסם ולעולם הזה לסחוף אתכם.