על במותיך חלל??
יורם ענתֵבי היה איש קבע בן חמישים ושש. מאז כניסתו לקבע, לפני שלושים וארבע שנים, לא היה בשטח. משרד, רכב, ניירת, מחשב, ובעיקר מתוקים. הפעילות הגופנית שלו, הסתכמה לכל היותר במתן חיבה מוגזמת לפקידות ששרתו תחת פיקודו.
הרוצח השקט הכה בו לאט. כשהתגלתה הסוכרת בדמו של יורם – כבר היה מאוחר מדי. הוא הלך לעולמו בעודו מוגדר כלובש מדים.
גם עם זכרו נתייחד ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
ולאדיסלב סטאניסלאבסקי, או 'ולאדיסטס', כפי שכונה על-ידי חבריו, יצא ל-'חמשוש'. בלילה שבין שישי לשבת, השתכר במועדון ריקודים. כאשר בחור חסון 'התחיל' עם חברתו, כבר לא היתה לולאדי היכולת לחשוב. הוא שלף סכין ותקף את הבחור. אלא שהבחור ידע להגן על עצמו, והתגרה הסתיימה לרעתו של ולאדיסלב.
יהי זכרו ברוך.
הוריו של רותם מיארה, לקחו הלוואה בשוק האפור. התִסְבּוֹכֶת עם המאפיה לא אחרה לבוא. רותם 'דפק' עריקות, בכדי לעבוד ולעזור במשהו להוריו.
בשלוש וחצי לפנות בוקר, פרצו אליהם הביתה ארבעה בריונים רעולי פנים. מבלי להתבלבל, תקפו את רותם המסכן, שגם כך לא היה לוחם.
אביו, שהבין בדיוק את המצב, או לפחות כך חשב, שלף אקדח שהוחזק ללא רישיון, והגן על בנו.
בדיעבד התברר, כי היו אלו לוכדי עריקים מטעם צבא ההגנה לישראל. אחד מהם, לא ישוב עוד לביתו.
ה' יקום דמו.
רפי בן-שלוּש היה קצין צעיר. בלי שום קשר לשירותו הצבאי, החליטה חברתו מזה כמה שנים, כי עליהם להיפרד. שבור נפש, שלף רפי את אקדחו – והתאבד.
איך נפלו גיבורים.
אסי כהן יצא ל-'רגילה'. לאחר בילוי באילת, חזרו הוא וחבריו מבוסמים. הנהג התורן, חבר בן גילו, לא שתה.
כדרכם של צעירים שתויים, הם לא אפשרו לחברם להתרכז בנהיגה. התאונה היתה כמעט מתבקשת. אסף, הנהג, וחבר נוסף – נהרגו. שני חברים נוספים נפצעו, וכך גם הנהגת המסכנה שבה התנגשו.
גם אסף רשום בספר הרוגי מלכות.
צביקה מנור, היה טייס מסוקי תובלה. במדים כמובן. באותו הערב, שב לביתו מפעילות ארוכה, עייף ורצוץ. את ילדיו, זה כמובן לא עניין. מלחמת החורמה בין האחים, לא אפשרה לאבא לישון. למחרת, כשהסיע אותם לבית הספר, נרדם על ההגה.
זכרו לא ימוש מעִמַנו.
על אלה אני בוכיה??
תגובות (5)
הפואנטה היא שמוות הוא בנאלי וחסר משמעות כשלעצמו?
יש כאן ביקורת על הגדרת 'חללי מערכות ישראל' שחלה על אלו שאינם ראויים לכך.
כל מוות הוא משמעותי לאלו שהכירו את המת בחייו. ברם, אינו דומה רועי קליין, ה' יקום דמו, שהוא גיבור ישראל – למי שהתאבד סתם כך. אינו דומה אלירז פרץ, למי נהרג בתאונה. אינו דומה אסף רמון ללוכד העריקים ש-'נהרג בעת מילוי תפקידו'.
כל אלו שנפלו בקרב, נהרגו בפעולות איבה, או אפילו בתאונות אימונים – בכלל הרוגי מלכות הם.
הדוגמאות שהעליתי בסיפור, מציינות את לובשי המדים ש=לא= נפלו על הגנת העם והארץ.
אך גם אלו, משום מה, נכללים במשפחת 'הנופלים'.
אני לא מסכימה איתך.
תופס עריקים שנפל במילוי תפקידו הוא מילא את תפקידו שייעדו לו וראוי שינציחו אותו… גם אם העריק הוא טיפוס מסכן.
האם טבח בצבא שחלילה נהרג בעת שהכין ארוחה לחיילים לא ראוי שינציחו אותו כי הוא לא נהרג בקרב?!
אז ג'ובניקים הם סוג ב' ולעולם לא ינציחו אותם כי העבודה שלהם אינה ראויה מספיק?! אז למה להתגייס מלכתחילה… דע לך שיש יותר ג'ובניקים מלוחמים.
האם הדם של חייל אפסנאי שהעביר ציוד ללוחמים בשטח ונהרג מצלף הוא פחות אדום מחייל שנכנס לקרב בעזרת הציוד של החייל האפסנאי???
מי שנהרג בגבורה מקבל עיטורים למיניהם כמו עיטור העוז… זה מה שמבדל אותם מהחללים האחרים. לכל אחד יש שם. שם שראוי להנציח אותו אפילו שלא נהרגו בקרב מהולל וקפצו על רימון כדי להציל אחרים.
אני חושב שמדובר כאן בניסיון לשחוט פרות קדושות.
הבעיה היא שלא לציין יום מוו של חלל בגלל סיבת המוות שלו פותח פתח להגדרות לא ברורות (מוות בתאונת אימונים נחשב לחלל? הוא לא מת בגבורה אלא מפשלה אבל זסה עדיין מילוי תפקיד). בסופו של דבר מה שחשוב זו פעולת האזכרה של העם והמשפחה, כך שהטקסים הממלכתיים לא מוכרחים לעשות ברירה, מה שחשוב זה אל איזה קבר אנשים יחליטו לעלות ביום הזיכרון.