עכבר קטן לממותה, ושחקנים על לוח השח-מט

"למה את לא באה לטניס? אני ושני מאוד נהנות שם!" התלוננה באוזני חברתי שחר.
זה היה לאחר שיעור חשבון, וכולם ארזו. קיצרו לנו את היום בשעה, אז שיעור חשבון היה השיעור האחרון ביום.
"אולי כי נמאס לי להיות גלגל שלישי?!" שאלתי אותה בכעס. לאחרונה היא התחילה להסתובב רק עם שני. פעם היינו החברות הכי טובות.
כל התלמידים כבר יצאו מהכיתה. נותרנו רק שתיינו.
"למה הכוונה?" שאלה שחר.
סיימתי לארוז. החלתי ללכת לכיוון הדלת. כשהגעתי אליה הסתובבתי אליה ואמרתי בקול נוטף שנאה:"הכוונה היא שאת מסתובבת רק איתה, ונמאס לי להיות בצד".
הסתובבתי ויצאתי מהכיתה. איך שיצאתי חייכתי. ידעתי שהיא לא תרדוף אחרי, זה לא מהדברים שהיא נהגה לעשות.
חייכתי כי הייתי שחקנית מעולה. יכלתי לעשות מעכבר ממותה ולהפך. בזכות התכונה הזאת יכלתי לשנות דברים בקלות.
לפעמים, אני מרגישה כאילו אני משחקת עם הילדים בכיתה שלי, כמו עם שחקנים על לוח השח-מט.

כל כך קל לצפות דברים מראש…
לקרוא התנהגות כאילו הייתה ספר.
ממש כאילו אני רואה את העתיד…

אז בקיצור, אם אני יודעת לעשות את כל הדברים האלה,
זה אומר שאני משחקת שח-מט עם עכבר וממותה?!
O_O