עיר שלי,

היה לי חשק לכתוב אז כתבתי, אבל לא היו לי השראות.
רסיסים שנמוגו מול עיניי.
נזכרתי שהיה לי חלום, לא, לא חלום, זיכרון!
זיכרון על חלון אחד שעיוות את המציאות. הוא הפך את העולם מריר וקודר אבל איך לכתוב את זה? לא היה לי איך.
הייתה לי מנגינה של שיר ברקע, ממש את המילים, הדמיונות והרגעים אבל ברגע שהנחתי יד על המקלדת הכל נשכח כלא היה.
הייתה לי דרך מצויינת לפרש איך, אבל חשבתי עליה ונאבדו לי המילים, לא יכולתי לכתוב יותר.
היה לי רעיון לסיפור מלבלב, עם דרמה ואהבה אבל הכל נעלם, נאבד בין צללי הדממה.
כל המוזה נשכחה, ההשראות נמוגו, אבל זיכרון אחד עדיין בראש.
צללי ציפורים וגלידה טעימה, שמש חמימה והרגשה נעימה.
מילות שפות שונות נזרקות, רעש מים מרחוק.
זהו זיכרון מהעיר בה נהגתי לבקר כמעט כל שונה. זכרונות מעיר כל כך יקרה.
עיר שלי, אהובה. אבוא לבקרך בקרוב, רק עוד כמה טיסות. אחזור אלייך, יפתי, שמרי את כל צלילי העיר והאנשים.