עירום בבית קפה

עירום בבית קפה

ביושבי יום אחד בבית קפה, ראיתי זוג אנשים עירומים.
כלל לא הבחנתי בהם קודם לכן, הם נראו כשני אנשים רגילים למדי. גבר ואישה, השותים את קפה הבוקר שלהם יחדיו ומנהלים שיחה. מראה שגרתי למדי.
קראתי עיתון כפי שאני עושה מדי בוקר. דילגתי על מודעות הפוליטיקה ועצרתי באקטואליה, עברתי ברפרוף את מדור הספורט והגעתי לעמודים המוקדשים למשחקים. התחלתי לפטור את התשחץ כפי שאני עושה תמיד, מדי פעם מגניב נגיסות ממאפה השקדים שלי וטועם את הקפה. מילאתי את המילים הקלות והתחלתי להתרכז בקשות יותר. כשגם אלו נפתרו, הגעתי אל המילים הקשות באמת. נתקעתי על מילה אחת, משהו שעמד לי על קצה הלשון וסירב להתגלות. מילה אחת, חמש אותיות. "פעולה המתבצעת בכדי להכשיר פרי לאכילה". נקשתי באצבעותי ורקעתי ברגלי, וכפי שאני עושה בדרך כלל הרמתי את עיני מהנייר. כאילו התשובה לתשחץ תופיע חרוטה בענק על קירות בית הקפה. רק אז הבחנתי בזה, שני בני הזוג שישבו לידי היו לגמרי עירומים. תחילה לא ידעתי מה לעשות, הבטתי ימינה ושמאלה בחיפוש אחר מישהו אחר שהבחין באותו הדבר. לא היו הרבה אנשים בבית הקפה באותה השעה, אחרי הכל, מי יושב בבית קפה בשש בבוקר? לא, רוב האנשים בחלק הזה של העיר שפויים בדעתם. היו כמה בכל זאת, בחור מהורהר למראה בגיל העמידה, שכמותי סקר את עיתון הבוקר בחוסר עניין גלוי. הוא שתה תה שחור עם חלב וחבש כובע ציירים שחור. על הקיר לצידו היה שעון מקל הליכה מעץ בוהק, מסוג הדברים שקונים בחנות מזכרות על ראש הר כלשהוא.
הייתה גם בחורה שנראתה כדיילת אוויר בשנות העשרים המאוחרות שלה. היא לבשה חצאית צמודה וג'קט מכופתר, ונעלה נעלי עקב בצבע שחור תואם. היא תקתקה משהו במכשיר הנייד שלה כשהבעה סתומה על פניה. בחוץ ישבה מלצרית צעירה ורזה שבדיוק סיימה את משמרת הלילה שלה. היא עישנה סיגריה מגולגלת ועיסתה את רקותיה באיטיות. הברמן המזוקן בדיוק עמד מול מכונת הקפה מצידו השני של הבר והכין את הזמנתה של הדיילת. הוא נראה לי כמו מוזיקאי משום מה, למרות שלא היה בו דבר שהעיד על כך ישירות. חיפשתי קשר עין, אך לא נראה שמישהו מלבדי מבחין כלל בזוג העירום. החזרתי אליהם את מבטי. כמעט ציפיתי שאמצא אותם לבושים, אך הם עדיין היו עירומים לגמרי. כמה משונה, חשבתי לעצמי בתמיהה. לא כל יום רואים אנשים עירומים יושבים בבית קפה. ועוד באדישות כזאת! כאילו אין עוד אנשים בעולם מלבדם. איזו חוצפה!
ניסיתי להתרכז בתשחץ אך ללא הצלחה, גם הקוראסון לא עניין אותי עוד. איך אפשר להתרכז ככה במשהו? מדי פעם הייתי מגניב מבטים, תוהה לעצמי אם אם הם השתגעו לגמרי או שמה אני הוא זה המשוגע. הבחורה חייכה, את הבעת הבחור לא ראיתי כי גבו היה מופנה אלי. היה לה חיוך יפייפה. אמיתי כזה. לא כמו פרסומת למשחת שיניים. לא חיוך שמוכר שום דבר בכלל. ככל שהתעמקתי בפניה כך נוכחתי לגלות כמה יפה היא. ממבט ראשון היא לא נראתה מי יודע מה מושכת, אבל ככל שהרבתי להסתכל כך נגלתה לפני הדרת יופיה. כמו יצירת אומנות שאת קסמה לא ניתן לגלות ממבט אחד בלבד . והיא ישבה שם, מסוכלת רגליים, שותה מספל הקפה שלה עירומה לגמרי. הגבר אמר משהו, השניים צחקו. היא לגמה מהקפה והחיוך התרסן. ידו פגשה בידה במרכז השולחן, והחיוך שב כאילו היה שם מאז ומעולם. באמת חוצפה שכזו, חשבתי לעצמי. איך הם לא רואים שזה מפריע? או אולי הם רואים ופשוט לא איכפת להם? כך או אחרת, עם כל הקוממות שלי, לא יכולתי שלא להתרשם מאותו חיוך מסתורי. קשה להחזיק חיוך הרבה זמן, זאת יודע גם אני. אבל לו, לאותו הבחור, היה איזשהוא כישוף שזימן את החיוך הזה כל פעם מחדש. מבטה פגש בשלי, השפלתי את עיני לתשחץ. חשתי נבוך. היא לעומת זאת נראתה נינוחה וטבעית. הבחור שוב משך את תשומת ליבה והחיוך לפניה הלך והתרחב. גם עיניה חייכו, כך יודעים שחיוך הוא אמיתי. המשכתי להסתכל עליה ממקומי הבטוח. לא רציתי שמבטינו ייפגשו שוב, רק רציתי להביט בה כך. מה זה צריך להיות? חשבתי לעצמי. יש פה אנשים למען השם! כיצד יתכן שאני היחידי שהדבר מפריע לו? בחיי, אנשים לא יכולים פשוט לקלף את הבגדים שלהם ולצאת לרחוב! זה.. או! זו בדיוק המילה שחיפשתי! קילוף. מילאתי אותה בתשחץ. מילה כל כך בסיסית, כיצד חמקה ממני כך? הזוג שילם את החשבון ויצא מבית הקפה. ידיהם אוחזות זו בזו. הבטתי בזוג העירום עושה את דרכו במורד הרחוב עד שנעלם משדה הראיה שלי. פניה של האישה עוד נותרו קפואות בזכרוני. החיוך הזה, חשבתי לעצמי, היה בו דבר מכשף ועוצמתי. כמו אצבעות גלים המלטפות את החוף בעצלתיים. הוא היה יפיפה במלוא מובן המילה, על אף שלא יתכן שמילה כל כך כללית תייצג יופי כל כך מסויים. זה משונה, בדרך כלל אני טוב עם מילים. התשחצים תרמו ליכולת הזו שלי לקלוע להבעה הנכונה. אבל היא, היא והחיוך שלה, לא הייתה מילה שתייצג אותם בכבוד. וודאי מעולם לא נתקלתי בחיוך כל כך… אמיתי.
המילה הזו קלעה כמו חץ לחישוק האדום של מטרה. אמיתי, זו המילה בדיוק. הנחתי את העט על התשחץ וכיסיתי את פי באצבעותי, לא יכולתי להמשיך עוד עם המשחק. סערה עמדה לפרוץ בתוכי וחשתי בה הולכת וקרבה. ידי החלו לרעוד. ליבי האיץ. האם דבר יכול להיות עד כדי כך יפה? חשתי צורך לאסוף את עצמי, אך בו בעת לא יכולתי להפנות כתף לתמונה ההיא. כה יפה וטריה הייתה בזכרוני, כה מפתע.
הרשיתי לסופה להתחולל באין מפריע. זו הייתה הדרך היחידה לאחוז באותו הזיכרון. רציתי להיאחז בחיוך הזה חזק ככל האפשר לפני שהתמונה תלך ותיסחף אל הסערה בתוכי.
"פעולה המתבצעת בכדי להכשיר פרי לאכילה". הרגשתי כמו פרי באותו הרגע. פרי עטוף שכבה קשיחה של קליפה. קינאתי בחיוך הזה שלה. לכן גם כעסתי. הבנתי זאת באותו הרגע, ומבלי משים החלו דמעות לפרוץ מעיני. לא בקול, דמעות שקטות. דמעות חסרות עלילה.
לקוחות חדשים נכנסו ואכלסו את בית הקפה. לא נתתי להם את דעתי. כעת הייתי ישוב לי לבדי מול תשחץ מלא למחצה, מוקף זרים מוחלטים ובוכה חרש. לרגע היה נדמה לי שאני לבדי בעולם, יושב בבית קפה בשעת בוקר מוקדמת, עירום לגמרי.