עיניים סגורות אך ראש פתוח

זה התחיל מזמן, לייתר דיוק 14 לא היה תשובה לשאלה
זה התחיל לפני 14 שהדברים התבלבלו לעט לעט
זה קרה לפני המון זמן אך איך אפשר לשכוח את הכאב
הבכי, העצבות גם השמחה אך גם התסכול
לא היה מקום ללכת לבד בחשכה. ניסיתי אך זה לא עבד
14 אני מחכה למקום משלי לבד, שלא יהיה בו כאב, או תסכול או אפילו איזה רעיון לחזור
אפשר להישאר שם נצח אבל זה לא תמיד מוצלח
למרות שאני רוצה מקום לבד מקום משלי שבו אוכל לצווח להרפות מהכל
להרפות את הגוף, ולתת לסורגים העבים להשתחרר ולצאת לארץ לעולם לא
עם הייתי יכולה לברוח, לברוח לפסגה הגבוה בעולם ולצווח להרפות מהכל
אני רוצה לשכוח הכל רק לכמה דקות, רוצה לשכוח מהשמיים וארץ ופשוט לצווח
בקול גדול ומורם שאני חופשיה, מכל דבר.
הצעקות, שאני שומעת בראשי חוזרות והולכות לפעמים אבל לא נפסקות לתמיד
זה תסכול, מה אני יעשה? מה אני עושה? האמת היא… אני לא יודעת
ובגלל זה, עם אלך למקום אחד, בלי אף אחד לפסגה גדולה, אני רק אצווח ואוציא הכל, כל מה שאני יכולה, זה סדק בלב, סדק שקשה להחזיר למצבו ולהיות חופשייה, מהכל.
להכנס לדמיון בזמן שאני על הפסגה ורק לפרוס כנפיים ולעוף הרחק מכאן,
אף אחד לא יראה אותי, אהיה מעל העננים ואצור לי את הקשת משלי, הקשת עם הרגשות שאני רוצה. אני אשחרר הכל ואתן לעצמי רק לעוף עוד ועוד.
אני יודעת שזה לא קורה במציעות, אבל אני גם יודעת שלא יזיק הדמיון.
גם במצבים הכי קשים אפשר לפתוח את הדמיון, לצאת לאוויר לעצום את העניים ולדמיין,
כך אני עשיתי, מתי בחיים אוכל לתפס על הר גבוה? וצווח?
בדמיון אוכל לעשות הכל, וזה משטוב.
כשאתם עצובים ומרגישים סגורים לתמיד, תפתחו את הדמיון ותעופו באוויר
זה יקרה, כולנו יודעים אך איננו מודים שאנחנו יכולים.