עולמה של דחויה

רוני נכנסה לכיתה ובתקווה לראות שם את נועה אך זו לא נראתה. היא היתיישבה במקומה והוציאה ספר מתיקה. "את יכולה להזיז את הקלמר שלך?" שאלה נוי והיתיישבה ליד רוני. רוני חייכה והורידה את הקלמר שלה מחלק השולחן של נוי. נוי הניחה את תיקה על השולחן בלי להוריד את הכיסא ויצאה מהכיתה כשרוני בעיקבותיה. נוי היסתובבה אליה ואמרה "אה את כאן? יופי, רציתי להראות לך משהו" רוני משכה בכתפיה והלכה באדישות אחרי נוי, אבל בתוכה היא קפצה מהתרגשות כי הרי לא בכל יום היא מקבלת הזמנה ממישהי ללכת איתה מקום מסוים. נוי היתה ילדה מאוד נחמדה שצחקה המון מהבדיחות של רוני ונתנה לה תמיד הרגשה טובה, עד שהיתה רוני שואלת אותה עם היא רוצה להיפגש "מה את עושה היום?" שאלה רוני כמו תמיד. נוי היתה מושכת בכתפיה ואומרת שהיא לא יודעת, אחר כך רוני היתה שואלת עם היא פנויה היום ונוי היתה עונה שהיא חושבת שכן. ככשאלה אותה עם רוצה להיפגש היתה נוי אומרת שתשאל את אמא שלה ואז אומרת שאמא שלה לא עונה לה או שהיא קבעה עם מישהי. אותו דבר קרה גם היום. רוני כבר הבינה ממזמן שנוי לא רוצה בחברתה, לפחות לא אחרי שעות בית ספר, והדבר תמיד גרם לה סבל רב. לפני שהספיקה להתמקד ברגש השלילי מצאה את עצמה רוני בחתר מול נועה, שגם תירצה לה כל מיני סיבות למה הן לא יכולות להיפגש והתאמצה להרחק ממנה גם בשעות בית הספר ואמרה לה מפורשות שרוני לא בין החברות הטובות שלה. רוני היתה נחושה לשנות את הדעה שלה והבטחה לעצמה שתעשה הכל בשביל זה. הכל? הבנתם למה אני מתכוונת. "תגידי לה" הפצירה נוי בנועה. "נכון את חושבת שאחותה הקטנה של נוי חמודה?" "כן…" ענתה רוני בבלבול קל "טוב אז ממש לא," אמרה נועה וצחקה "אתמול באתי אליה, ואחותה בקטנה באמת היתה חמודה בכל שאר הפעמים שבאתי" "כמה פעמים באת אליה?" שאלה רוני. "המון" אמרה נוי ובלי שהתכוונה פגעה ברוני בלי שיכלה לתאר לעצמה. נוי אף פעם לא מצאה זמן להיפגש איתה, אז איך היא נפגשה כל כך הרבה פעמים עם נועה? רוני תמיד ידעה שנוי יכלה להיפגש ברוב הפעמים אבל סתם תרצה לה. אבל להבין את זה שוב פעם ממקור אחר זה אפילו יותר כואב. הצלצול התנגן ורוני מצאה עצמה רצה אחרי נועה ונוי במדרגות אל הכיתה. בסוף יום הלימודים הלכה רוני הביתה וראתה מזוית עינה את נוי ונועה הולכים יחד לביתה של נועה שנמצא מול בית הספר. רוני החזיקה את הדמעות, הרי נוי אמרה לה שהיא לא יכולה היום, ורצה אל ביתה. "היי, תעצרי" קרא מאחוריה מישהו. הדמעות השתחררו והיא הניחה שעיניה רטובות ואדומות מדמעות. "מה קרה? את כמעט הפלת אותי" רוני הסתובבה אליו, היה זה תומר ברקאי מהכיתה שלה. תומר היה ילד ג'ינג'י ונחמד מאוד. בניגוד לשאר הבנים בכיתתה לא היתה לה שום בעיה עם תומר. "כלום" היא מיהרה להרכין את ראשה. "את…" הוא התמהמה "את בוכה?" שאל ועשה צעד מהוסס אליה. "לא" היא ניגבה את עיניה והישירה מבט אל תומר. היא לא תוריג את כל חומותיה לפניו וגם לא תיתן לו סיבה לחשוב שהיא חלשה. היה לה כבוד עצמי והיא לא היתה מוכנה לותר עליו בעד שום הון שבעולם. הוא נאנח ואמר בחיוך "מי עשה לך מה?" "לא עיניינך" היא אמרה בתוקפנות. בכל מצב אחר היא לא היתה תוקפנית אליו ובמיוחד כשהוא מנסה חעזור לה. אלא שאז על סף בכי היא לא חשבה על זה וכל מה שרצתה היה להסתלק מהשיחה הזאת. הוא מחק ואמר לה

המשך יבוא…