עולם הפתקים שלי

פרק 7

אז בקשר לפרק הקודם קודם. כאילו. של הטוּ בי קוֹנטיניוּד. למען האמת? אין לי כוח לחפור על עוד סדרה מדהימה ביופייה. אני רק אומר ואמליץ. זאת סדרה מקסימה ומדהימה ביופייה וחייבים חייבים לראות אותה. היא באמת כזאת כיפית ומצחיקה וזה פשוט 23-25 דקות של אושר וצחוק ופאן וכיף וחיבור והנאה ורגש ושמחה ועוד כל מיני רגשות מדהימים ומקסימים וזהו. פה אני עוצרת. היום קישטנו את הכיתה שלנו. והיה לי ביטול גם. שניים. וואו מלא. כאילו באמת לא עשינו שום דבר מועיל בלימודים. אני ומיקה למען האמת היינו באותה השעה היום בביטול. כמה נחמד. שכחתי לציין שמיקה עם הראל בכיתה. אני שמתי לב שכשאני חושבת על זה, בבית שלי. מחוץ לשעות בית ספר. אני יכולה לחשוב על זה שאני לא רוצה את הראל ולא כלום וכאילו הוא סתם עוד איזה אחד, אבל כשאני בבית ספר? זה כאילו יש לי מעין דחף כזה שגורם לי לרוצת לעבור ליד הכיתה שלו. זה מוזר. תמרי מותק, כןכן דיברתי לעצמי הרגע, אבל בכל זאת. את חייבת לעבוד על זה. אני חייבת לעבוד על זה. חשבתי על זה. ויהיו כאלה שיסכימו איתי. וכאלה שיסכימו אבל לא ירצו ״לאכזב״ אותי. נראה לי שאני מעיקה עליו. כמו כזאת קרצייה מעצבנת שיושבת לך על הראש ורק מנסה לתפוס תשומת לב כדי ״להיקלט״ בכל הרשימת ה״מעריצות המאוהבות״ שרק מחכות שיצא להן איזה משהו עם ההראל המהולל הזה. שכחתי לציין שהוא רק עוד ילד אחד מתוך מיליון דגים בים. ויש עוד הרבה כמוהו. ואפילו טובים יותר. או פחות. אלוהים יודע. בכל מקרה. אני גאה להכריז על זה שהצטרפו אליי עוד קוראים!! זה מדהים. אני אומרת שבסוף זה יהפוך לספר וימסגרו את זה ועוד כל מיני חלומות שאני צריכה לעבוד עליהם בשביל שזה באמת יצא לפועל. אבל נכון לעכשיו, אני ממשיכה לרשום ולחיות בעולם שלי בלי שום לחץ. וואי, אם אני באמת מעיקה ? אולי אנשים שונאים אותי כי אולי אני חמודה אליהם כזה. כאילו. בלי להחמיא לעצמי יותר מידי, כן, אבל אני לגמרי נחמדה לילדים. אני פשוט לא אוהבת אופי מתנשא מידיי. אני מפחדת לדעת אם אנשים חושבים שאני מתנשאת. כאילו אני בחיים לא הבנתי איפה חושבים שאני מתנשאת אם ואני בכלל מתנשאת. כאילו… אם כן, זאת לא אני. זה לגמרי ההומור שלי. כאילו אם ויש נגיד איזה משהו. לא משנה. אין לי כוח. הוא הולך ואוזל. ממש סבתא זקנה ומזוקנת שאין לה כוחות לכלום. למרות שאני בכיתה י' והחיים ממשיכים. אני עוד מעט בת 16. זה גיל גדול כזה. זה מרגיש מוזר. אבל <>. וואו איזה גיל נדיר. כשאני מסתכלת על החיים שלי ואני חושבת על זה באמת. הזמן ממש טס. כאילו… ולחשוב שהייתי בגן לפני כמה שנים טובות. שחגגתי יום הולדת בגן עם העוגה הכחולה והמגניבה שהייתה לי. שנת הבת מצוות המטורפת. הבר מצוות של הבנים הצדיקים. כאילו אני בת 200 שאני מעלה ״זכרונות״. וואי אבל זה גיל יפה כזה. כאילו את מרגישה כזאת בוגרת וגדולה אך עדיין שווה ומקסימה. זה נחמד האמת להתבגר. כאילו זה לא. כי לחשוב שבגן רציתי להיות סמי הכבאי ובשלב בחיים אדריכלית. אבל…. אני ועידו הגענו למסקנה שעם המורה הזה שלנו למתמטיקה לא נגיע לשם. ועכשיו ? עכשיו אין לי מושג. עומר אמרה לי שאני מולטי טאלנט. כמה נפלא זה להרגיש שאתה טוב בכמה דברים. כנראה שלא תמיד צריך להיות חכמה בשביל להיות כותבת טובה ומוכשרת ושווה וסקסית וחושנית ולוהטת ודיי מספיק להחמיא לעצמי כל כך הרבה. אני עוד אתרגל לזה בסוף. טוב דיי. אני אוכלת פסק זמן ואני מפריעה לתענוג שבדבר, האכילה, להתעקל. אז .. ברשותכם, או יותר נכון, ברשותי וברשות כל קורא מתוק וחתיך, זזתי לבלוס.