עולם הפתקים שלי

פרק 2

טוב.. אני לא מאמינה שאת החלק השני לחיים שלי אני מתחילה עם מילה השנואה עליי. ״טוב״. מילה מגעילה. אבל קלף מנצח בכל ריב, אני נשבעת שהיא מילה יעילה!! כאילו.. אני שונאת אותה כי היא מציקה כזאת וכאילו שנואה וגורמת לך להרגיש רע כזה. או שזאת רק אני. אוקיי, בכל מקרה.

היום זהו היום השני שאני משתפת את החיים המקסימים והמדהימים והכל כך כיפיים שלי בפתקים המקסימים. אני חושבת על להפוך את זה לספר. ספר כזה על החיים, זה יכול להיות נחמד ואז יהיו לו קוראים וזה וזה יהיה מגניב כי זה כאילו יהיה ספר כיומן אבל זה לא באמת יומן וזה לא באמת ספר. טוב דיי, קדחתי. כמו שהראל אומר בערך.. ״חופרת״. אני ? חופרת ? דיי נו, אני יכולה להפסיק אם אני רוצה. באמת!! כאילו.. זה תלוי על מה מדובר ועל מי ובאיזה מצב בדיוק אני נמצאת. נגיד היום, בשעה הזאת, לדבר איתי, זה לא הכי חכם. כי אני עצבנית. מאוכזבת ועצבנית. דניאל. עדיין לא דיברתי עליו. הוא היה החבר הכי טוב שלי. היה. זה עצוב שהוא כבר לא אותו האדם. אבל בסדר.. אנשים משתנים, מכירים עוד חדשים והכל יחסי בחיים. אם זה עוזב אותו וההיא נעלמת אז בסוף הוא מוצא את האחת היא מוצאת את האחד וזה עוד אחד מהסופים הקיטשיים של ״הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה״. איכס. הקאתי. שונאת קיטשיות!! כל המאמי, כפרה, עיניים, לחיים, מעיים, כבד, לבלב, דיי! פוצץ. כמה קיטשיות אפשר להכיל? זה מזעזע. בקיצור. דניאל. טוב.. הוא דיי סיפור ארוך בלי דרך יציאה. זה מעין מבוך. הוא ארוך ומסתורי, מלא חוויות וכיף אבל גם עצב ושנאה וכעס ואכזבה ובכי וצחוק ואושר ושמחה. הכל מעורפל כזה. ומוזר. ולא הגיוני. כאילו, פעם אחת הוא החבר הכי טוב שלי. ובפעם השנייה ? הפעם השנייה… הוא כבר לא שם. כאילו שני זרים. הולכים במסדרון ואומרים שלום מידיי פעם, אבל זהו. לא יותר מזה. כאילו מעולם לא דיברנו. שני אנשים מוזרים מהלכים ולא מכירים יותר מידיי. ודיי זה מעצבן. זה מעצבן שאנשים חושבים על משהו שבכלל לא התכוונת אליו. ואז מאשימים אותך שאתה מוציא את המילים שלו מהקשריו. נמאס לי. אבל דיי. לא מדברים על זה יותר. לא רוצה עצב וכעס ואכזבה ושנאה. אני רוצה צחוקים וכיף והנאה. בוא נדבר על עידו. עידו ? נוו ההוא שדיברתי עליו ב״פרק הקודם״. החבר לעתיד של מיקה. לדעתי לפחות.. היא אמרה לי שלדעתה זה לא ייתקדם. קצת מאכזב אבל אני בדרך לרחרח שם קצת ואני אנסה שהם יהיו יחדיו. אני ממש רוצה. אני באמת חושבת על זה. ובלי עידו ? וואו בלי עידו. כיתה י או לפחות האמצע שלה, לא היה אותו הדבר. זה לא היה מצחיק כמו שזה עם עידו. הוא פשוט מלאך משמיים. איך יש לו כוח לשמוע כל הודעה והודעה שלי מבלי להתעייף ? ועוד לומר אחר כך עוד דברים ולהקליט גם ולצחוק ולשיר ובעיקר להצחיק. הוא אשף ההקלטות. ההקלטות שלו זה בערך הדבר הכי מצחיק שקיים עלי אדמות. זה פשוט קורע. אפשר להאזין להקלטות שלו במשך יום שלם ובחיים לא להתאכזב או לא לצחוק. פשוט אי אפשר. זה נפלאות הוואטצאפ. זה מדהים. הוא מדהים. הוא מתאים למיקה. ומצחיק כי השעה עכשיו היא 22:38 והוא בדיוק שלח לי הודעה. גורל מצחיק. בקיצור, אני רוצה שהם יהיו יחד. מאוד! ולדעתי זה יהיה הדבר הבא שאני ארשום. אז …. ביי בינתיים או שלא ? אוף זה ממש מוזר לרשום משהו בלי לעשות איתו שום דבר. כאילו.. אולי אני באמת אשב על זה וארשום יומן כזה ואני אהפוך אותו לספר? מה … זה רעיון נדיר!!!! אבל.. אני אוציא את זה עם שם אנונימי. שלא יזהו אותי. ואני לא אחלק את הספר הזה לכולם. אבל.. אני מפחדת לקבל דעות שליליות או דברים רעים או שיקראו לי מוזרה ויצחקו עליי וישפילו אותי ברבים. בעצם.. למה אני לעזאזל חושבת על זה ???? סתומה שכמותי. אף אחד לא יכול לשפוט את הרגשות שלי וזה סתם יכול להיות נחמד. טוב … נחשוב על זה. בינתיים יש לי זמן לחיות ולרשום כמה שרק ברשותי. והפעם אני באמת חוזרת לקרוא הודעות בוואטצאפ. ולראות סנאפצאטים. ואולי גם נעלמים. אני בפרק ממש מתקדם כבר. זאת סדרה נדירה וזה מוזר לומר את זה. יחסית לחובבת סדרות באנגלית כמו יומני הערפד שאני לגמרי הולכת להקדיש פתק שלם לזה. ואיך פגשתי את אמא שזאת סדרה <> ביופייה. ויש עוד אני אעשה לעצמי ״ספיישל סדרות״. טוב תמר. את מדברת יותר מידיי. תחיייייייייייי. תקומיייייי!! יופי. קמת.