עולם הפתקים שלי

פרק 17

אז הינה אני כאן, הגעתי כדי לרשום עוד פרק קסום ומדהים.
אז ככה, היום אני אדבר על נושא שבערך מכיתה ז' כבר עומד לי על הלב… הפעם הראשונה שיצא לי לשתף אותו עם מישהו, היה השנה- והאמת? עד כמה שזה הולך להיות שוקינג מטורף, זה היה עם הראל. האמת, חשבתי על זה, כבר דיי הרבה זמן. ווואלה? הגעתי להחלטה.. כאילו בערך, עדיין לא הכי רשמית בעולם, אבל כן, הגעתי להחלטה. בשנה שעברה, כשרק הכרתי את הראל, במסיבה של חברה, באמת הייתי דלוקה עליו והוא היה לי כל הזמן במחשבות! ואז אחר כך כזה באמת הרגשתי עם עצמי שכאילו וואלה תמר, את גם ככה לא בנויה למערכת יחסים, ואת יודעת בעצמך שברגע שיהיה לך חבר והוא ינסה לנשק אותך את תצחקי לו בפנים מרוב מבוכה, אז מה זה יעזור לך? באמת? לאהוב בן אדם ולהצטער על זה מבפנים? זה קשה מידיי… במיוחד לך. זאת אומרת לי. חייבת להפסיק לדבר לעצמי. אוקיי. אז בשלב מסויים, הייתה לי מעין הרגשה שהוא חצי קלאצ' כזה גם אולי חש בזה שאני ״בקטע שלו״ או מה שזה לא יהיה, והכי לא רציתי. כי זה נראה לי דיי הגיוני כזה שכאילו כשבן אדם ידע שיש מישהי שמעוניינת בו ותוך כדי גם רוצה להיות בחברתו, זה יהיה טיפה מביך. אבל זה לא העיניין. בכל מקרה, אחרי חצי שנה אם לא קצת יותר, החלטתי פה אחד! נגמר הקראש!!!!! אני באמת שמחה לומר את זה, אני לא יודעת למה.. כאילו- ברור שהוא עדיין יישאר ילד הורס מכל בחינה אפשרית ואסור לי לשקר לעצמי ואחרי שדיברתי עם חברה שלי היא לגמרי צדקה בזה שהיא אמרה שעד כמה שאני יגיד לעצמי, תמרי זה עבר זה עבר- תמיד יישאר לי איזה משהו אליו. כאילו, אני אדע לרסן את זה ואני יודעת איך לשלוט בזה וכבר לא אכפת לי מכל דבר וחצי שהיה ויהיה, אבל אני יכולה לומר לעצמי באמת, תמרי- שאפו! אחרי כל כך הרבה זמן, סוף כל סוף, לאט לאט זה ירד, תודה לאל.
אז… איפה הייתי? כן, הנושא שרציתי לדבר עליו, נכון…
אחרי כל כך הרבה שנים שהשארתי את הנושא הזה עמוק עמוק בתוך הלב שלי ולא שיתפתי אותו עם שום אדם! אפילו לא עם קיר. הוא היה הראשון, הראשון שהצלחתי באמת להיפתח אליו. זה הזוי! זה באמת משוגע! כאילו.. איך זה הגיוני שאחרי שהייתה לי אהבה לא מוסברת לילד הזה, אחרי כל כך הרבה זמן אני מגלה שזאת בכלל תהיה טעות לגשת לזה, ובסוף? הוא האחד הזה שאני מצליחה לפתוח איתו את הנושאים האלה? הראל? תקראו לי משוגעת…..

בכל מקרה, הנושא הזה הוא ״מוזרה״.. מאז שאני קטנה, כאילו מה זה קטנה, אני בעיתה י' ואני מדברת על תקופת כיתה ה' או ו' בערך.. תמיד נתקלתי במילים האלה של ״מוזרה״, ״שונה״ וכאלה.. וכל מיני משפטים של ״יואו תמר את כזאת מוזרה״, ״תמר מה את עושה זה מוזר״, ״תפסיקי להיות מוזרה תמר, דיי״. באמת דיי! יש הסבר מאחורי המילה מוזרה בכלל? יש? מה זה אומר?

אני לא חושבת שיש לזה שום דבר טוב. זאת מילה מעיקה, לא מוסברת עד הסוף, צריך לחפור עמוק כדי להגיע להסבר שלה. היא בונה לי את האופי שלי. ״מוזרה״. זאת מילה שיכולה לפגוע. בכיתה ה בבית ספר שלנו, היה לנו איזה סיפור שקראנו, ואחד המשפטים שהיו בסיפור היה:״ מכה תמיד עוברת, אך מילה חודרת״. כשאני חושבת על המילה הזאת ברצינות? אני באמת לא מבינה את המשמעות שלה. מה היא אומרת? אולי כל האנשים מוזרים? כי בגדול כולם שונים, מיוחדים, אחרים, לא זהים. אז למה אני? מכולם? לוקחת אותה ללב שלי… יותר מידיי… למה? אני יודעת למה. כי היא פוגעת בי. היא גורמת לי לחשוב על מה אני עושה לא נכון, איפה אני שונה מאחרים שלהם לא מגיע לקבל את הסטיגמה של ״ילדה מוזרה״, למה אני נחשבת כילדה כזאת? זה גורם לי לאבד את עצמי. כמו איזה יום אחד שרבתי עם עידו. אנחנו כבר לא בקשר כמו שהיינו פעם. אם אני מסתכלת על כל מה שרשמתי אז, ואת המערכת יחסים שלי עם עידו עכשיו? היא כזאת שונה. פעם באמת הערכתי אותו ואהבתי אותו כאילו הוא אח שלי. והיום? היום אם אני לא שווה את ההערכה שלו, למה שהוא יהיה שווה את זה? אני אמשיך. באותו היום שרבתי עם עידו, שאלתי אותו, בבום, בלי יותר מידיי התחמכויות- ישר, ולעניין.

״עידו, יש לך משהו נגדי?״ והוא ענה לי, כשאני שומעת לי להנאתי מוזיקה, ובמקרה היא הייתה קצת קודרת, אני חייבת להודות; ״את ממש מוזרה״. "זה לפעמים מציק ומביך" מאותו הרגע, לא הבנתי מה עשיתי רע. כאילו כמה ימים לפני כן דיברתי עם הראל בוואטצאפ על כמה שהמילה הזו מעיקה לי ולא נעימה לי ועל זה שזה הדבר שהכי מציק לי בעולם, וברגע אחר? עידו שולח לי לי את ההודעה הזאת. מאותו הרגע. היה לי שקט במוח. לא רציתי לראות כלום! פשוט רציתי לברוח מהעולם, באמת. התכסיתי מאחורי כל השמיכות שהיו לי באותו הרגע בחדר, סגרתי את האור ונשענתי על הכרית. ובכיתי. בכי שלא בכיתי כבר הרבה מאוד זמן. בכי של עצב. אמנם הייתי בוכה מסדרות. משחקנים, שבמציאות הם <> חיים. אבל הפעם, בכיתי מעצמי. כי לא הבנתי. לא הבנתי מה רע בי. וזה גרם לי לעשות את הדבר הנורא מכל. לא האמנתי שהמוח שלי יעז לחשוב על זה אפילו. אבל לא חשבתי. האמת? לא פעלתי בכלל מעצמי. פשוט עשיתי את מה שחשבתי לנכון. ״איך… חותכים…. ורידים…״

זה מה שרשמתי בגוגל בעוד שהעיניים שלי מלאות בדמעות ואני מרגישה את הכרית שלי קצת מכוסה בדמעות שזולגות בלי הפסקה. הבטתי למסך, קראתי קצת, וישר סגרתי את המסך. כי פחדתי. פחדתי מהמעשה הזה. ואם אמא שלי הייתה מגלה? ואם ההייתי חותכת את הוריד הלא נכון? מה היו חושבים עלי? כאילו, אני באמת הלכתי למטבח, אני באמת יכולתי לגרום לעצמי נזק. וכן, לא הייתי סולחת לעצמי בחיים. אי אפשר לסלוח לדבר כזה. אי אפשר….. אני חייבת ללכת לשתות. מים. עם קרח. עשה אותי צמאה.