עולם הפתקים שלי

פרק 16

אחרי כל כך הרבה זמן שלא רשמתי פרק, אני גאה להכריז בזאת על הפרק הבא!! זה הרגע שכולם בבית אמורים למחוא לי כפיים ולשמוח כאילו אין מחר. ואז אני ממשיכה. או יותר נכון מתחילה. אז ככה, הייתי ביומיים של סדנאות תיאטרון!
היה לי כל כך מהנה ונחמד, הכרתי ילדים שיותר גדולים ממני וזכיתי לדעת איך הם משחקים והבנתי שהגיל לא באמת קובע אם אתה מוצלח או לא, זה נטו להאמין בעצמך- וזה ילך לבד.
מאוד נהנתי בטיול, הייתה לנו גם מסיבה בערב וצעקתי ורקדתי כאילו אין מחר. האמת שהיה איזה רגע בכל הטיול הזה שהייתי דיי עצובה. פשוט, לא יודעת… הרגשתי לרגע כאילו אין לי חברים. כאילו כל מה שהולך סביב הטיול הזה, למרות שזה תאטרון, זה צופים. כל הזמן ״צופים, צופים, צופים״ דיי! חלאס! על הצופים תדברו במקום אחר. אני באמת הרגשתי לא שייכת לשם ברגעים האלה, וזה היה עצוב, בשיא הרצינות. פשוט איבדתי את עצמי לרגע אחד ולא הבנתי איפה אני עומדת. כאילו… אם אני לא בצופים אני לא יכולה להיות במגמה? ככה זה עובד? לא. ממש לא. אבל בסך הכל, חוץ מהמעידה הקטנה הזאת- היה באמת מדהים!
אני חייבת לציין שבאמת כבר הרבה מאוד זמן אני חושבת על זה וכל הקראש והאהבה הזו שהייתה לי להראל, היא תמיד תהיה שם- אני בטוחה במיליוני אחוזים. אבל אני מרגישה, שכאילו עצם העובדה שהצלחתי טיפה להרפות מהעובדה שאני הייתי בקטע שלו ולנסות יותר לעבור למצב של ״אונלי פרינדזון״, זה באמת עובד. אנחנו באמת חברים ממש טובים עכשיו! וזה מהמם. זה לדעתי שווה את כל האהבה שהייתה לי אליו, וכמובן שתמיד תהיה….. כאילו אני מתה עליו בתור בן אדם. הוא לפעמים דורש כאפה או שהוא יכול להיות ממש מעצבן, אבל בגדול אני מאוהבת בו ואנחנו ביחד! (יש לקחת את החלק הזה בהומור כמובן ולא להתייחס אליו ברצינות חחחח).
אני באמת מנסה לחשוב על מה עוד אני יכולה לרשום אבל באמת כבר שלא עולים לי דברים יותר לראש..
כאילו, המוח שלי לאט לאט מתרוקן. אני בטוחה שיש לי מליוני מחשבות שמתרוצצות לי בראש ברגעים אלו ממש. אבל אני פשוט לא מצליחה להמיר את כולם לכתיבה. אני חושבת שאם כן הייתי יכולה, הייתי מצליחה להוציא איזה ספר של 200 עמודים. כמובן, שבלהתחשב בעובדה שאני לא מקלידה כזה מהר ספרים, אז זה בטח ייקח לי שנתיים ככה. אם יש לכם זמן, קוראים מקסימים, ביום מן הימים- זה יבוא!
מחר יש לי בית ספר. אוף ממש אין לי כוחות. אחרי שכל השבוע הזה לא למדתי, ממש לא זורם לי לקום שוב פעם לשגרה. היה לי נורא כיף לפספס!!!
הסדנאות היו לגמרי שוות את זה! ואפילו לקום בשבע בבוקר היה שווה את זה. וכן, זה משפט שאני אצטער עליו אני כמעט בטוחה. טוב דיי מאוחר כבר, נראה לי אני אזוז לי.
פרט לא רלוונטי, אבל יש לי דחף עז לספר את זה.

כואב לי ממש הציצי, ביי, לילה טוב. תמרי, את מצחיקה. את עצמך. נפלא. לכי לישון מתוקה. לילה מקסים. כמוך. ביייייייי

Sent from my iPhone