עולם הפתקים שלי
פרק 13
יואו כבר מלא זמן לא יצא לי לכתוב. פשוט לא היו לי יותר מידיי מחשבות האמת.. כאילו נתקע לי המוח כזה לאיזה כמה זמן ועכשיו הוא בערך יוצא מזה. אז נתחיל בזה שסוף כל סוף חופש גדול ולמען האמת אני מרגישה אותו אבל הוא ממש משעמם. כן.. יכול להיות שזה בגלל שכולם במחנה ואני גרועה שלא בצופים. אני מרגישה חסרת חברים ברגעים האלה יואו. כולם שם וזה מבאס כי אין תקשורת עם העולם. הייתי ״כלואה״ בבית במשך שלושה ימים ואני באמת יכולה לומר שלא ראיתי אור יום במשך פאקינג שלושה ימים. זה מזעזע. יש לעומר עוד חצי שעה יום הולדת!!!!!!! אבל היא קצת במחנה אז זה לא שאני אוכל להתקשר אליה או משהו. לא נורא. סרטון ותמונה ולרשום מזל טוב זה מקסים גם. גם לי יש עוד מעט יום הולדת אם כבר מדברים על ימי הולדת. טירוף. התחלתי לעשות מרתון של איך פגשתי את אמא. שנית. כןכן, חזרתי לסדרה הזאת. והבנתי על עצמי משהו. יש דמות שם שקוראים לה רובין. היא מזכירה אותי ולא מזכירה אותי. היא לא כל כך שמה לב על כל דבר שיגידו לה והיא בסדר בדרך שלה. היא אוהבת לאכול ולא תדפוק חשבון אם בנים יראו אותה אוכלת. בניגוד אליה אני אוהבת ילדים קטנים ובניגוד אליי היא מהממת, ביופי זאת אומרת. אני לא אומרת שאני מכוערת. אבל אני לא הכי יפה. כאילו לדעתי. אני בחיים לא הייתי הכי בטוחה ביופי שלי. לא היה לי ביטחון באיך שאני נראית אף פעם בערך. כל פעם כשהייתי אומרת שאני מקסימה ומהממת ומדהימה וכוסית ופצצה ופגזית זה לגמרי כי לא זכיתי אולי שיגידו לי את זה או שזה יותר בשביל להרגיש בסדר עם עצמי. טוב נו, קורה. לא כולם מושלמים. בכל מקרה, אני חושבת שלא צריך לשפוט אנשים לאו דווקא בגלל המראה שלהם. יכול להיות שהאדם המכוער בעולם יהיה האדם עם האופי הכי מדהים שיש! בגלל זה אני לא שופטת אף פעם אנשים מוקדם מידיי. לא שופטת אנשים לפני שאני מכירה אותם!!! כי זה לא נכון. אף פעם לא חשבתי על עצמי כמכוערת. פשוט.. אני רגילה להסתובב עם בנות מהממות ורזות ושוות ואני מרגישה פשוט ״פחות״ כשאני לידן… ביסודי הייתה לי את השלישייה שלי, החבו.. עכשיו זה היה מורכב מהילדה המושלמת הזאת שכולם אוהבים אותה, ההיא הכוסית והפצצה. ו…. תמר. אף פעם לא הייתי אחת כזאת שכולם אהבו. לא ניסיתי לבלוט גם בחיים כי ידעתי מההתחלה שזה לא יעבוד לי. כי לא היה לי ביטחון. זה התבטא בזה שגם פעם הייתי מפחדת לענות לטלפון. ופשוט לאט לאט כשהתחלתי להכיר אנשים ואת החברים האמיתיים שלי שיהיו איתי ולא ישפטו אותי על כל דבר קטן שקורה לי, גרם קצת לביטחון שלי לעלות כן. ברור שיש את הילדים האלה שמכל איזה נושא יהפכו אותו ל״צחוק״ ודברים כאלה. זה לא תמיד מצחיק. ואין לי מושג איך לצאת מזה לפעמים ואני משתגעת. זה מחרפן אותי. למה שכשאני רוקדת במסיבות, שזה המקום היחידי שלא אכפת לי איך אני נראית כי זה לגמרי משחרר אותי וגורם לי להרגיש כאילו אני באיזה בועה משלי, אנשים יכולים לדרוך עליי ולומר לי שאני מוזרה, שהם פתאום ״לא מכירים אותי״, כי מה ? כי אני רוקדת ונהנית מזה ואתם סתם חבורה של אנשים עלובים שבאים ומשלמים 50 ש"ח בשביל לשבת על הספות בצד ולבהות בתחת של בנות? לא. תודה. אני אעדיף להיות "מוזרה". זה בסדר. כי מצד אחד אני יכולה להיות רקדנית אבל מצד שני זה מוזר ? כן הראל ? כן…. כנראה. אוקיי. אני לא חייבת שום דבר לאף אחד. ואם אני נהנית אני אמשיך ליהנות מבלי שאף אחד יעצור אותי. וכן. אני אמשיך לומר את המילים ״פוצץ״ ו״קל״ כי זה נוח לי וזה נצרב לי בלקסיקון ואני לא מצליחה להוציא לי את זה מהמוח. אז אני מצטערת עידו היקר אבל כן… אולי ההתנהגות שלי שוב, תהיה מוזרה, כי זאת הסטיגמה שעליי. מוזרה. ילדה מוזרה שאוהבת לרקוד ואוהבת לומר מילים שהן לגמרי לא קללה ולגמרי לא אסורות. לא ראיתי שום שלט ברחוב שרשום שאסור לי להשתמש במילים האלה או שכשאני רוקדת אני מוזרה. מעצבן. מאוד.
תגובות (0)