עולם הפתקים שלי

פרק 10

אני לא יודעת מה עובר עליי בזמן האחרון. כאילו יש איזה גורם שמעביר לי מסרים דרך הגוף שלי ומנסה להזהיר אותי שמשהו רע עומד לקרות לי. אוף. זה מחרפן אותי. לרעוד במשך חצי שעה ולבכות. בלי סיבה. מזעזע. והכי נוראי זה שאני לא יודעת מה הסיבה לבכי שלי. אם הייתי יודעת ממה זה אולי הייתי מוותרת על הבכי כי הוא לא שווה. אבל יש שם משהו. ואני לא יודעת מה הוא וזה משגע אותי. אני רוצה לדעת אם זה נובע מעצבים אבל הקטע הוא שאני לא זוכרת שום דבר שעיצבן אותי. אני רוצה לדעת אם זה נובע מתסכול. זה יכול להיות זה. לפחות במסיבה. הייתי אתמול במסיבה וזה השפיע עליי גם לפעמים שם. אבל הייתי צריכה לרקוד כדי להשתחרר. זה עבד קצת. ואז ישר חזרתי לשבת כי זה לא עובד ככה. כשאני נמצאת תחת משהו שמשפיע עליי, כל הפאן שבמוח שלי יורד לטמיון ואין לי אנרגיות ואני מרגישה חלשה ואני לא יודעת מה החיים רוצים ממני. אני "מוזרה". כל מי שקורא את זה מוזמן לברוח ולסגת עכשיו. לא באמת. ככה באמת לא יהיו לי חברים. למרות שאני כבר לא יודעת מי חבר אמיתי ומי כן. זה מבלבל. כל החיים האלה מבלבלים. אני לא יודעת למי אפשר להאמין. למי אפשר להסתכל בעיניים מבלי שישפוט אותך. את הכסף שלך. את המשפחה שלך. את החיים שלך. זה פשוט נהיה עולם צבוע ומוזר. לא כולם. חס וחלילה. אבל האנשים שחשבתי שבאמת יישארו איתי עד הסוף בכיף ובהנאה. נהיו האנשים שנפגעתי מהם ומשהו שם לא עבד. כשבן אדם משווה אותך לכסף, זה הורס הכל. וגם כשבן אדם חבר שלך רק כי החברים שנמצאים ״בערך העליון״ לא מדברים איתך לכמה רגעים, ואתה כביכול, נמצא במעמד ״הנמוך״ יותר, ומנצלים אותך פה ושם. לשיחות, למקומות, אפילו אם זה רק למלא בקבוק מים בהפסקות, זה הורס הכל. וזה מבאס. מבאס להישאר עם אותם ילדים בכיתה. ולא לעשות שום דבר בנידון כי…. כי אין מה. אותו האדם אף פעם לא יבין איך הוא יכול לפגוע. גם אם זה בדבר הכי קטן. עצם העובדה שזה נראה לעין בצורה פוגענית, זה הורס הכל. ואלוהים יודע למה אני בוכה בלי סיבה. אולי יש והמוח שלי עוד לא איבד את כל הנתונים ולא חיבר את כל הפאזל כדי להגיע לתשובה הנכונה אבל משהו בטוח עומד שם ואני לא יודעת מה זה. ואני חייבת לגלות את זה. ואני אצליח, אני בטוחה. אבל עד אז.. נצטרך לוותר על חלקים שהיו חשובים ללב ולמוח שלי. זה מוציא אותי מריכוז וגורם לי לאבד את זה. תרתי משמע. ואין לי ברירה. כאילו יש לי. אבל אני בוחרת ללכת בדרך הזאת. גם אם היא תפגע בי. כי גם ככה אני מרגישה פגועה מאנשים לא צפויים. מרגישה כאילו יש אנשים שאכפת להם מילדה אחת וממני לא באמת אכפת להם. וזה לא שהם מאוהבים בילדה הזאת. כאילו הם נתונים לשליטתה. וזה אוכל אותי מבפנים ואין לי מושג מה לעשות. באמת אין לי מושג מה לעשות. אני אלך להתאבד מרוב תסכול בסוף. יש לי ציניות כבדה מידיי. אני מודה. אבל אלה החיים וצריך להתמודד איתם. בקלות. ולא בכבדות.