עולם אחר- פרק 1
כשאני מתעורר, מערכת השמש שתלויה לי מל המיטה מתנדנדת. אני משפשף את העיניים, וכשאני מתמקד בדמויות החיזרים מפלסטיק שרוקדות על השידה, אני שולח את ידיי אל הריצפה ומגשש כמו עיוור אחר המשקפיים, ברגע שאני רואה נורמלי אני מבין דבר אחד.
בוקר עכשיו. בהתקף של זעם אני בועט במזרון עם הרגל, 'לעזאזל איתך.' אני מביט אל התקרה ,מותש. 'אתה חרא של דבר אני אומר לך. אתמול סיכמנו משהו! דיברתי איתך שעה, שעה על זה שאני לא רוצה ללכת לבית ספר שוב. ואתה שוב בוגד בי. זהו, נמאס לי. אני עובר לבודהיזם.'
העיניים שלי התמקדו שוב בחיזריים על השידה, בגלל ששמתי את המשקפיים הם הפסיקו לרקוד, ורק בהו בי כאלו אני משוגע. 'ואיפה אתם כשצריכים אותכם?' אני ממלמל אליהם, למה הם לא יכולים לנחות לי באמצע החדר עם חללית ולקחת אותי מפה?
' אורן ,אורן קום. קדימה אורן, בוקר, הגיע הזמן ליום חדש אורן!' אמא שלי מזייפת ושרה בקול בעודה דופקת על הדלת מקצב לא סדיר שמזכיר לי ריקודים ספונטנים באפריקה.
'אני קם' אני לוקח את השמיכה ומושך אותה עד הראש כך שכולי מכוסה, ושוכב ככה בדממה על המיטה בעודי ממלמל 'קסמים, אלים מלחיצים, מפלצות- אני לא בררן. כל דבר שיוציא אותי מהחיים האלה יתקבל בברכה'
'אורן! בוא לפה, אתה צריך לקחת את הכדורים. תפסיק להעמיד פנים ישן! אתה צריך ללכת לבית ספר. קדימה! זוז!'
'מה כבר ביקשתי?' אני מנסה בפעם האחרונה. 'טרול קטן? פיה? היא יכולה אפילו להיות מכוערת! באמת שלא אכפת לי!'
לאחר כמה שניות שבהם לא נשמעה חבטה גדולה, והתקרה לא נפלה עליי (שאלו תסמינים ידועים למדי שטרולים נמצאים איפה שהוא בסביבה) אני קם באנחה ומתחיל להתלבש, חולצת טי-שירט שכתוב עליה "מציאות זה לאפסים", מכנסי-טרניג נוחות ונעליי ספורט מלוכלכות, לא מריצה או מכל פעילות ספורטיבית כל שהיא, אלא ממנהג דבילי לקפוץ לתוך שלוליות של בוץ.
אני יוצא באנחה מהחדר ועובר אל השירותים , שם אני מצחצח שיניים במברשת ירוקה, מתבונן במראה, רואה את העיניים החומות הפשוטות שלי מביטות בי בהשלמה. השיער החום שלי, כמו תמיד מזדקר למעלה בהפגנה נגד חוקי הפיזיקה העוסקים בכוח המשיכה. המשקפיים השבורות שעל אפי גרמו לי לקלל בלב שוב את עובדה הפשוטה שנתברכתי בכשרון להתקל בכל דבר.
כשאני יוצא אני רואה את אמא שלי רוכנת מעל השיש ומכינה לי כריך לארוחת בוקר בבית ספר. אמא שלי היא אולי היצור היחיד בעולם הזה שאני יכול להגיד בכנות מוחלטת שאני סומך עליו, היא מרימה את העיניים הכחולות שלה ומסתכלת בי במבט גאה, שרק היא יכולה לתת.
'תראו איזה ילד יש לי?' היא מדברת כמו תמיד לקהל שלא נמצא. 'כזה יפה!' היא מתקרבת אליי וצובטת לי את הלחיים, אני מגלגל עיניים והיא מחייכת. ' הכנתי לך חמאת בוטנים עם ריבה, אתה יודע שקראתי באיזה מגזין שחמאת בוטנים זה מוצר שיכול לשרוד שנים? תחשוב על זה! אם העולם יחרב ובסופו של דבר כל מה שישאר זה אלפי צנצנות של חמאת בוטנים'
נו באמת. אני מחייך אליה כדי שתחשוב שזה מעניין אותי, והיא פורעת את שערי (עד כמה שאפשר לפרוע אותו יותר מכפי שהיה קודם)
'אני צריך מאתיים שקל לטיול שנתי', אני ממלמל. היא מהנהנת שולפת שטר מקופסא כחולה שעל השולחן ומנופפת לי לשלום כשאני יוצא מהבית.
בדרך לבית ספר אני מזמזם בקול את השמות של כוכבי הלכת לפי המרחק שלהם מהשמש 'חמה, נוגה,כדור הארץ ומאדים'.
אני חושבת על השיעורים שאני צריך להיות בהם עכשיו ומרגיש מעודד יותר, אני אוהב ללמוד. הסיבה שאני שונא ללכת לבית ספר היא לא הממוצע הלימודי שלי, שעומד כרגע על 100. גם לא האוכל בקפיטריה (הכל חוץ מהקציצות טעים) אפילו אין איזה מורה שאני מסוכסך איתו.
אני לא אוהב ללכת לבית ספר, כי-
' היי אורן ' אני שומע צעקה מהצד השני של הרחוב כמעט מייד הרגליים שלי מאיצות, ואני מתחיל לרוץ.
'אורן!!' אני שומע עוד צעקה, הרגליים שלי מטופפות על המדרכה,מעולם לא הייתי טוב בריצה, בתוך שבע שניות בערך כבר התנשפתי בקולניות, אבל הייתי חייב לברוח. אני חייב לברוח. אני יכול להרגיש שהם מתקרבים.
'בוא הנה יא בן זו-" אני מסתובב אליהם,מותש. הם מביטים בי במבטים גועליים.
הרגליים שלי מתחילות לרעוד, אני מסתכל עליהם ומייחל שאתנהג כמו סופרמן, או באטמן. רק שאתפוס אומץ ואכה באחד מהם, אני אוכל אפילו להעיף אותם לפח הגדול שכאן בפינה, ואז המכסה ייסגר לאחד מהם על הראש. אני פולט גיחוך.
'מה מצחיק אותך?' יואב מתקרב אליי, ואני נאלץ להרים את הראש כדי להסתכל עליו.
'כ-לום.' אני עונה, ואני מרגיש איך העיניים שלי מתמלאות דמעות.
'הבאת את מה שביקשתי?' הוא שואל בקול של שטן.
'כן' אני מנסה לפתוח את התיק שלי בזמן שהידיים שלי משקשקות, ואני לא מצליח. אני רועד מידי בשביל לפתוח את הרוכסן.
' זה-זה ת-קוע' אני ממלמל, בזמן שאני מנסה להחדיר לידיים שלי שליטה עצמית.
'תביא לי את זה!' הוא חוטף לי את התיק ומנסה לפתוח את הרוכסן, שנפתח בקלות. הוא מסתכל עליי ומגחך,'אתה ממש חלש אה?'
אני לא עונה.
עיניו מצטמצמות, הוא מביט בי במבט מתרה 'אתה ממש חלש. נכון?'
אני שותק. והעיניים שלי מחליטות להיפטר מהנוזלים העודפים שנמצאים שם, ועל הלחי שלי מתחילות לזלוג דמעות. אני סופר אותן בשקט. 'תגיד כן!' אני צווח לעצמי בלי קול. ' אתה חייב להגיד כן!'.
אחד.
הוא מוציא את ידיו מהכיסים ומתקרב אליי, 'אתה ממש חלש נכון?' הוא דוחף אותי ואני נופל בחבטה חלושה על הריצפה. פניו גוהרות מעליי 'אתה חלש. תחזור אחריי'
שתיים, שלוש, ארבע.
'אתה חלש' אני אומר בפרץ של טיפשות.
רגלו פוגעת לי בלחי,
חמש, שש, שבע, שמונה.
'זה לא מצחיק אותי' הוא אומר לי. 'עכשיו תחזור אחריי, אני טיפש'
'אני טיפש' אני ממלמל.
הוא בועט בי שוב. 'יותר חזק'
'אני טיפש'
' גל בוא לפה, תביא תאייפון' יואב שואג לכיוון טל וגל, שעמדו כל הזמן הזה וצחקו בצד.
הם עומדים לצלם את זה?
אני חושב על כל הבית ספר רואה אותי על הריצפה, מקופל מכאבים, וצורח 'אני טיפש, אני טיפש'.
תשע, עשר, אחת עשרה, שתיים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה.
גל מסתכל עליי ומכוון את האייפון שלו אליי, מצלמה קטנה מתבוננת בי באכזריות. אני לא רוצה להיות פה.
'עכשיו קדימה.' יואב אומר 'ההצגה מתחילה'
אני שומע צליל קטן מהמכשיר בידיו של גל שמסמן שהוידיאו התחיל, אני לא אומר כלום. רק מתכווץ ככל שאפשר כדי שלא יזהו שזה אני.
'כוסעמק תדבר!' יואב צורח, ובועט בי פעם ראשונה, שניה, ושלישית. אני צורח. מרגיש דם נוזל עליי.
אני כבר לא בוכה מהכאב הפיזי, אני בוכה מסוג יותר גרוע.
'אני טיפש' אני אומר בקול.
'תגיד גם את זה-' יואב מביט בי במבט מזורגג של ניצחון. ' אמא שלי מתפללת שאני ימות בתאונת דרכים '
'א-מא של-י ממ-ממתפללת שאני ימו-ת בתאונת ד-דרכים'
'שוב'
'אמא שלי מתפללת שאני ימו-ת בתאונת דרכים' אני משתנק מבכי.
גל מפסיק את ההקלטה, יואב מתכופף אליי ובידו השטר של המאתיים שהוא לקח לי מהתיק.
'הצגה יפה, נתראה מחר'
תגובות (26)
סיפור דיי נחמד , מצפה לממשך (:
נ.ב , אני יכולה לקרוא לך דניאלה?
אממ את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה, פשוט יש סיכוי ששאני לא יענה(;
תודהD:
נפלא. בכל הכנות יש לך רק בעיה אחת בסיפור והוא מחסור מזערי ובלתי מורגש כמעט בסימני פיסוק. זה אותו סוג של סיפור שתמיד רציתי לכתוב: המבנה של כל סיפור ממוצע הוא שיש גיבור לוזר, אז יש מה שנקרא "מאורע מחולל", שזה מה שקורה לגיבור ומשנה לו את החיים ואז ישנם מכשולים ובדרך כלל האפי אנד. אבל פה, זה הסיפור הכי ריאליסטי שראיתי: סיפור על ילד שלא קורה לו כלום. הוא פשוט תקוע בעולם הקר שאין בו שום דבר קסום שיוציא אותו מהשגרה העלובה הזו. מה שכן, אומנם רוב האנשים לא טורחים לזכור את כוכבי הלכת במערכת השמש בעל פה, אבל אפילו ילד שממוצע הציונים שלו עומד על 100 יכול לומר לך את כוכבי הלכת במערכת השמש וגם אילו מהם הם בעלי הרכב גזי ואילו בעלי הרכב סלעי. אם כבר, נסי שהוא מזמזם בקול את כל היסודות לפי מספרם האטומי בטבלה המחזורית (שבימים חסרי חומר לימוד מעניין כמו אלו אני מנסה להתחיל לשנן אותה בעל פה).
בכבוד רב, אינטלקטואל חביב.
נ"ב,
אני מנסה להקים צ'אט של כל הכותבים הטובים באתר. אני לא יכול להבטיח כלום, אבל היית רוצה להצטרף?
תודה רבה על המחמאות (:
והאמת, (עכשיו אני מרגישה פתטית להפליא) דווקא יש עולם קסום לילד הזה, הוא פשוט יופיע בעוד כמה פרקים, כשיהיה לי כוח לכתוב (ולהמציא) באיזה אנרגיות היקום השתמש כדי להעביר את אורן לעולם הזה,
בנוגע לפתטיות, נזהרתי מאוד שלא להפוך את העולם השני למושלם ,האמת שהוא בכלל לא קסום, וסיוטי להפליא.
אני אשמח להסביר לך על העולם הזה, לא מדובר פה באלפים וגמדים. (בלי זלזול כמובן באלפים וגמדים, הם פשוט טיפה פתטיים)
ועוד משו בקטן- שוב לגביי אותו העולם, הייתה לי כמובן את האפשרות להשאיר את אורן בעולם הזה, הסיפור היה נשאר ראליסטי וסביר להניח שהוא היה נגמר בהתאבדות מצידו, ניסיתי לעשות מעבר, יש מספיק סיפור טרגיים כאלה.
ולגביי הצ׳אט, קודם כל תודה שאתה חושב שאני כותבת טובה, דבר שני, אני אשמח להצטרף(:
תודה, שוב(:
אני לא יודע מה את מתכננת לעשות עם הסיפור הזה בהמשך אבל יש לי בקשה קטנה: תעשי איתו משהו. אל תנטשי אותו ככה.
באמת שהרבה זמן לא ראיתי באתר כתיבה כזאת, יפה וקולחת והתיאורים והרצף. זה היה מצויין. אני חושב שאת יודעת את זה אבל למקרה שלא אני יגיד לך – יש לך כישרון אדיר!
מחכה להמשך!
וואו, תודה רבה לך!
אויש אני ממש אוהבת את הסיפור הזה, אבל יש לי בעיה קטנה וקריטית- אין לי איך להעביר את אורן לעולם האחר, פרץ של נצנצים? מערבולת של צבעים? דלת סודית? שער זוהר?
אני לא החלטית בעניין הזה, והאמת שאני מאוד מאוד גאה בעולם הזה, אין לי כישרון מטורף בהמצאת דברים, ודווקא הפעם אני חושבת שהצליח לי,
אני ממש מקווה שתשכן עליי המוזה ואני אצליח למצוא את הדרך של אורן לעולם הזה..
שוב, תודה רבה (:
היו וכמה וכמה טעיות קטנות בסיפור ( שאני לא מבין איך שמתי לב אליהם :O )
אבל הכתיבה המדהימה שלך והעלילה הנורא מבאסת הזאת משכיחה את זה.
חבל שזה רק 3-4 פרקים . הייתי נורא שמח לקרוא עוד קצת מהכתיבה הנפלאה שלך .
נ.ב- איך קוראים לך? ( או לפחות שם בדוי …)
לי קוראים מייק ( שם בדוי ) :)
נעים מאוד חחח
המממ. (עדיף שתתעלם מהנטייה המרגיזה שלי לכתוב את זה בכל תחילת תגובה, ניסו להעיר, לא הצליח)
הסיפור לא יהיה שלוש-ארבע פרקים, אני שואפת ליותר, כתבתי את ההתחלה ממזמן, ויש לי כבר את ההמשך, מה שהיה חסר לי זה החוליה החסרה של איך-יגיע-אורן-לעולם-האחר? אבל מצאו לי את הפתרון, אז הכל טוב.
טעויות קטנות? המממ. איזה בדיוק?
השם שלי הוא סודי בהחלט והגילוי שלו יכול להמיט עלייך אסון נורא ושחור להפליא. אז אני אסתפק בשם בדוי, תקרא לי רובי, תמיד אהבתי את השם הזה.
שלום מייק(:
רשמת חושבת במקום חושב. אלא עם כן אורן זאת בת ואז יש הרבה יותר טעיות O.o
והיי רובי :)
הא הא! תפסת אותי! יש לאורן פיצול אישיות שגורם לו לדבר ולחשוב לפעמים כנקבה. בנוסף יש לו גם מנהג מוזר לרקוד בברים שלגופו רק שמלה עם נצנצים ורודים.
יפה שניחשת את המשך העלילה, שבה אורן יתמודד עם הזהות הכפולה שלו.
אני צוחקת. סליחה על השטויות שאני כותבת זה בא עם השעה, אני אתקן את זה בהקדם האפשרי.
אני אשכרה האמנתי לך שיש לו פיצול והוא אוהב ללבוש שמלה עם נצנצים ורודים !!!
חבל זה לא נכון. זה היה יכול להיות מגניב , ומטריד. אבל גם מגניב .
מטריד למה? אני מאמינה בפתיחות וברצון חופשי.
אבל לא, אורן שלי הוא סטרייט לגמרי ובלי נטיות מיניות מוזרות (עדיין) .
רגע, על השער לתת לי קרדיט (ואגב, כתבתי לך תיאור מדויק שלו בצ'אטרום. רוצי לקרוא)!
ואני מקווה שתפרסמי את ההמשך במהירות.
סטיבן, האם זה המקביל שלך ל- ״תמשיכיייייייייייייייייי״ ?
אולי. מה שכן (בלי קשר לכלום), מה זה אומר אם כתוב לך "סיפורי שלי הממתינים לאישור" והסיפור שפרסמתי עבר לשם? כאילו, אני מבין שאי אפשר לראות אותו אבל האם זה קבוע? האם זה אומר שאני נמצא תחת הסגר?
צחקתי בקול כשקראתי את זה.
ובכן, קצת היסטוריה ידידי.
בערך חצי שנה לאחר ההשתלטות של המעריצות למיניהן על האתר, שאז הייתה חלקית, ועוד נותר שביב מהאתר האגדי,
יצאה קבוצה של משתמשים שהחליטה כי העניין של לכתוב סיפור בקובץ וורד ואז להעתיק אותו
זה מה שהיה פעם. עכשיו זה אומר שאתה צריך לחכות עד שיאשרו אותו (העורכים) (לדעתי)
*שוב, קללה שקטה למערכת התגובות.
ואז להעתיק אותו לאתר ולפרסם, ולכן, לאחר מחאה ממושכת ובקשות חוזרות ונשנות, הואילו בטובם העורכים (או העורכת? לעולם לא נדע) לפתוח באתר אפשרות לכל משתמש לשמור את הקובץ מבלי לפרסם אותו.
אני אישית לא השתמשתי כל כך בעניין, אבל מה שאתה צריך לעשות הוא למצוא אפשרות להוציא את הסיפורים לפירסום, ולא לשמור אותם אצלך במשתמש.
ואתה לא בהסגר. (אני ממש צוחקת פה)
המממ.
במחשבה שניה אולי ספיר צודקת, וזו האפשרות השניה-
טיפה היסטוריה- פעם העורכים היו מסננים (פחות או יותר) את הסיפורים שנשלחו לפרסום, ולכן ההעלה לאתר הייתה ב״נגלות״ אחרי כמה זמן הם החליטו לוותר על העניין, וכך נוצר שכל מי שרצה לפרסם משהו- המשהו הועלה ישר.
כנראה לאחר ריבוי הצ׳אטים שנפתחו כאן, הם החליטו לחזור לשיטה הישנה.
אני מבין את זה, אבל זה לא קרה לי עד היום…
זה רק מחזק את האפשרות השנייה – העורכים החליטו לחזור לשיטת הסינון, הסיפור שלך יועלה רק לאחר שהוא ייבדק.
יכול להיות בכל זאת שזה פועל רק עלי (ואגב, על פי דניאל יש רק עורכת אחת והיא משוחדת מאוד על ידי טעם אישי)?
המממ.
אולי, בגלל הצ׳אטרום, אני אנסה להעלות סיפור ויגיד לך מה התוצאות.
אני מודעת לתיאוריה של דניאל, ואני לחלוטין, וגם יש לי תוספת – לפי דעתי בעבר כן היו עורכים, אך הם פרשו מסיבות כאלו ואחרות ורק היא נשארה.
בנוגע לטעם האישי שלה- אני חושבת שהזכרתי כבר כמה הוא דומה לצ׳ופרים של בני עקיבא.
עדין לא פרסמת את הבא בתור…
המממ, צודק.
כתירוץ- אני בדיכאון עמוק כרגע, מה שדווקא מוציא ממני יותר קטעים של ״הנערה״ שאני חוסכת ממכם בשל דיכאונות יתר ( כדי שתבין את הרמה של הדכאונות, זה יותר גרוע מהסיפור האחרון שלי.. שבו חשבו שאני משוגעת )
לכן, ברגע שישרה עליי משהו שקשור לשמחה, אני אמשיך.