עוד ניפגש אמא

"היא הייתה רוצה שתהי לידה ברגע הזה" אבא אמר.
"לא! אני לא אצפה בה גוססת למוות!" עניתי לו.
אמא, לאן הלכת דווקא שהייתי כל כך צריכה אותך?
עוד לא הכרתי את החבר הראשון שלי, עוד לא אפיתי עוגה לבד, עוד לא הספקתי לספר לך שקיבלתי תעודת הצטיינות בבית הספר. ככה הלכת, בלי לדעת כלום.
יש טעם לחיים האלה בלעדייך אמא?
את כל כך אנוכית, לא חשבת על הבת שלך שצריכה אותך? מה אעשה כשאת לא איתי?
לאט לאט, כבר התבוססת בדמך מההתחלה. מהרגע שהתחיל לרדת דם מהאף ועד הרגע שכבר נשר השיער ואפילו הפזיותרפיה כבר לא עזרה למצב העגום שאת נמצאת בו. רוח החיים בך כבר נשבה ונפשך התייאשה עוד מזמן. אבל אף פעם לא השארת אותי לבד. עד עכשיו.
היית כל כך שמחה ומאושרת, האמנתי בכל לבי בזה שאת תצאי מזה. אבל זה לא קרה.
לפחות הפסקת לסבול אמא, אבל עכשיו אני סובלת.
אני רצה מבית החולים, הדמעות שלי זולגות על לחיי שהאדימו ובמהירות מתאדות באוויר, כמו הזכרונות שלי ממך. פותחת את הדלת במהירות, אחרי כמה נסיונות להכניס את המפתח בפזיזות ובטשטוש מהדמעות. אני נכנסת למטבח ושולפת את הסכין שהיית מכינה לי בעזרתה את סלט הכרוב האהוב עלי. קלי קלות, פשוט לקחת את הסכין ולדקור. ישר בלב, להכניס ואם אפשר להספיק גם להוציא אותה. זה בכלל לא יכאב לי כמו שזה כאב לך אמא.
ואמא, אל תדאגי, עוד ניפגש בגן עדן.
כי אין לי סיבה לחיות בעולם, שאת לא נמצאת בו.