יום בו,
עוד יום.
עוד יום בו אני אמשוך את
עצמי מהמיטה רק בקושי.
יום בו, ברגע שרגלי תדרוך בשטח
בית הספר, אני אשנא את עצמי.
יום בו, אני אעמיד את הסבלנות שלי במבחן,
עוד פעם.
יום בו, אני אעמיד את כמות הסבל שאני יכולה
לסבול, במבחן, שוב.
יום שבו, אני אסתום את אוזני, ואקלל את הרגע בו
איבדתי את השליטה בחיי.
יום שבסיומו, אני אמצא את עצמי רצה הביתה,
העיקר לא להישאר ליד הילדים האלו עוד שנייה.
יום שבסיומו, אני אשבע לא לחזור לשם לעולם.
יום שבסיומו, אני אבין שאיני יכולה לקיים את ההבטחה ההיא.
תגובות (2)
הו….
אני חושבת שאולי פשוט כדאי לדבר אם ההורים, או לעבור ביה"ס…
קטע עמוק ויפה :)
אני מסכימה עם ספיר…
זה ממש עמוק ויפה…!
גם הכתיבה שלך ממש טובה, גם כתבת יפה וגם כתבת משהו שמרגישים שהוא אמיתי!
אני יודעת שלפעמים כשאני כותבת משהו בסגנון הזה אני פשוט כותבת את זה כמו דיבור, או סתם איזה קשקוש ולא משהו מובן,יפה ונורמאלי.
אז כפיים לך!:)