עוד בניין -אמיתי-

מגפי העור שלי כבר מזמן שוכבים מאובקים באורות הסוסים הישנה. טוב, אף אחד בעצם לא הולך לשם יותר. מאז שבנו את הבניינים החדשים והגבוהים ההם. אני נזכרת לפני שנים רבות כשהייתי עדיין ילדה קטנה, איך אבא שלי ואני טיילנו בשדות השיבולים, ואיך ליטפנו את הסוסים באורווה אפילו שקצת חששתי, איך אבא היה קונה לי גלידה כל פעם כשהיינו עוברים ליד המכולת של ברוך שכבר מזמן הפכה לסופרמרקט מצליח עם המוני אנשים. כן, היו זמנים טובים כשהייתי קטנטונת. אני מצטערת על כל רגע שלא יכולתי להיות שם. משום שאבא אמר 'יש נחשים בקיץ בשדות השיבולים וזה מסוכן.' אני כמובן הקשבתי לאבא, מה יכולתי לעשות עוד? ועכשיו, כשבנו שם את הכביש המהיר לא נותר שום דבר מאשר אורוות הסוסים. לפי המפות עוד כמה שנים גם לא יהיו אותן, ושום זכר מתוק מהילדות לא יישאר. וזה כל כך חבל לי, איך הבניינים הגבוהים ההם הורסים את כל הנוף של העמק, שבקרוב גם שם ייבנו בניינים ויכרתו את כל הצמחייה הנהדרת והירוקה הזאת. לפחות נשאר לי החמור הקטן הזה שגר בשדה הפרחים. אף אחד לא מטריד אותו. אני אוהבת ללכת לשדה הפרחים האחרון שנשאר. גם כי הוא תקוותי האחרונה לאוויר צח, וגם כי אני אוהבת לתצפת על החמור הקטן הזה. כל פעם כשאני רואה אותו מחדש אני חושבת לעצמי 'מה יהיה בעתיד? ימכרו אותו לאיזו חווה חקלאית? כל כך חבל.' אני נועלת את מגפי העור שלי אפילו שהן ישנות נורא, יוצאת החוצה במהירות ורואה את הדבר האיום ביותר. אני נשברת. בונים עוד בניין בדיוק בשדה הפרחים…