עד שהמוות יפריד ביננו…

בזמן שגיהצתי לך את המכופתרת הירוקה, כבר לבשת את מכנסי המדים ונעלת את הנעליים הגבוהות.
לאחר מכן, סידרתי לך את הכומתה שעל הכתף ונשקתי לך נשיקה עד שליבי החסיר פעימה.
הבטחת לי שאתה הולך ותחזור עוד רגע, וביקשת שאשמור על הבית ועל הילדים בזמן שאתה שומר עלינו בגבול, הנהנתי בהסכמה והאמנתי בכל ליבי שאראה אותך שוב.
באותו היום, הזמן לא עבר, ובלילה חלמתי שאני מתקשרת אלייך מדאגה ואתה פורץ בצחוק ענקי שחימם לי את הלב והחזיר לי את הנשימה שאבדה לי מהרגע שיצאת מהבית.
אמרת לי שאני צריכה להפסיק לדאוג, ושאתה עושה כל מה שאתה יכול כדי לחזור אליי.
כמה ימים לאחר מכן הייתה דפיקה בדלת, רצתי לכיוונה כי הייתי בטוחה שאתה זה שתחכה לי בצד השני, עם חיוך ומבט של ניצחון. אבל לא אתה עמדת שם, אלא חיכו לי שלושה חיילים שדמותם הזכירה לי את מלאך המוות.

כשנתנו לי לראות אותך בפעם האחרונה, נעלייך האדומות היו מלאות בכתמי דם, שהיטשטשו עם צבעם האמיתי.
את המדים הירוקים ופנייך החיוורות כיסה דגל כחול לבן של ישראל.
בלוויה, היו כמה יריות באוויר שצלילם כאילו דיבר וצעק שהלכת ממני, ואני נותרתי לבד מול חלקת אדמה וארון.
היום הילדים שלך גדלים בלי אבא, ואני מזדקנת בלי הנשיקה שתחסיר מליבי פעימה. העיניים שלי איבדו את הניצוץ והתקווה שהיו בהן וליבי נשאר עם חור שאף אחד לא יוכל למלא.
חצי חיים של אהבה, אמון וכבוד נלקחו מאיתנו בשנייה אחת של רוע בלתי מוסבר מאדם שלא הכיר אותך. הוא לא הכיר כמה אבא טוב היית, איזה בעל אוהב ומסור וילד מדהים להורים שאיבדו עכשיו את העולם שלהם.
לפני שנים, תחת כיפת שמיים ושתי טבעות מזהב, צעקת ״מקודשת״ ושברת את הכוס. הסתכלת לי בעיניים ולחשת לי מילים שלא אשכח,
לחשת שאתה כאן.
לנצח.
רק אני ואתה.
עד שהמוות יפריד ביננו.