עד שאני אגיע

דפים, מסמכים, עשרות חלונות פתוחים באינטרנט.
אני חופנת את הראש בין שתי ידי ומלמלת לעצמי בשקט או צועקת בקול במחשבותי. אני קמה ואז מיד יושבת, ואז הולכת ברחבי החדר, ואז יוצאת והולכת למטבח רק בשביל לחזור ושוב לשבת. "מה לעשות?" אני שואלת את ההשתקפות שלי במראה. היא שואלת אותי בחזרה ואני נאלצת לחזור לערמה של המחויבויות והרצונות שאין שום אדם אחר שימלא במקומי, אפילו לא ההשתקפות שלי.
על הדפים נמצאו הרבה תרגילי מתמטיקה, על המסמכים הרבה מידע אישי שהיה צורך לסדר ולתרגם ובעשרונות החלונות שפתחתי באינטרנט היו מאות אם לא אלפי מקורות מידע שרק חיכו שאשבור את הראש, בניסיון להבין איפה המידע הרלוונטי.
בדרך כלל כשיש כל כך הרבה מחשבות, אני מתחילה לסדר את החדר שלי עד שאני מרגישה שיש סדר בראש. לזרוק דברים, למחוק תמונות, שיחות ואפליקציות הן פעולות נורמטיביות לחלוטין שנותנות לי תחושה שיש לי שליטה, יכולת להתחיל מחדש, שהכל נקי ונמצא במקום. אני עוצרת את הכל כמעט בהתחלה, ומחליטה לעשות הכל לפי סדר אחר, מה שחשוב קודם. קודם לסיים את כל ההכנות לאוניברסיטה, ורק אז ללמוד מתמטיקה ורק אז לדאוג לכסף. ואפשהו אחרי כל זה, אחרי שהכל יסתיים אפשר למצוא זמן גם לנוח ובאמת להתחיל את הכל מחדש, הפעם באמת. החלטתי פשוט לעזוב את הכל להיום, מחר גם כך מתחיל יום חדש מלא בדברים לעשות, משימות למלא. אני רוצה שכל הבעיות יפתרו את עצמן, גם את אלו במתמטיקה וגם את אלו שגורמות לי לכאבי ראש. ההשתקפות במראה שותקת, אבל מחייכת קצת. כנראה גם היא יודעת, שככה יהיה כל יום עד שאני אגיע לאן שאני רוצה.