עוד עדכון- התמכרות אובססיה והבכי שבפנים

אז… כן, עוד עדכון.
אני בתאילנד עכשיו, בגלל זה השעות ההזויות אני מעלה בהן. השעה פה היא חמש שעות לפניכם, אם מישהו מתעניין. אז, אם הנסיעה הגיעו גם הגעגועים. אני פה עם אחי הגדול ואבא שלי, ואני מתגעגעת בערך לכל העולם חוץ מהם.
חוץ מלאמא שלי כמובן.
אני מרגישה ממש רע עם זה, אני לא מתגעגעת אליה, אפילו לא קצת. ואת האמת, ככל שהזמן עובר אני מתגעגעת פחות ופחות. אתם יודעים, הרבה מאוד זמן נהגתי להתגאות ביחסים הטובים שלי עם ההורים, בקשר שלי עם אמא כבר הפסקתי להתגאות מזמן, כבר הבנתי שמשהו ממש דפוק באיך שאנחנו מתנהלות, במה שאני חושבת עליה. אבל… עכשיו אני כבר לא בטוחה שהקשר שלי עם אבא כל כך טוב… הוא פשוט… לא מבין אותי, פעם הוא הבין. אולי הוא השתנה, אבל נראה לי שזו אני שהשתנתי. פיתחתי לעצמי עוד צד, שלא היה שם קודם. נערה בוגרת, דיכאונית ועצובה, נערה שנגעלת שהיא מסתכלת במראה וחושבת מחשבות אובדניות, והחלק הכי גרוע, אני לא בטוחה שאני לא אוהבת את זה. זאת אומרת, משהו ממש ממש לא בסדר בראש שלי אם אני לא מנסה לעצור את השינוי הזה נכון? אם אני לא בורחת מהנערה הזו אלא רצה אליה, מנסה להיות כמוה. זה התחיל שהתחלתי לכתוב, לכתוב כאן לפחות. נחשפתי לאנשים שונים, חלק מהם היו הדמיות שלי, ומשהו בי היה מוקסם מהעולם שלהם, מהעולם שלכם. והחיים האמיתיים… הם מתחילים לאבד משמעות… רחבתי על פיל! פיל! ועדיין חשבתי על כמה אני רוצה להמשיך את היסודן האחרון. זה… זה לא בסדר. אני מכורה, אני יודעת שאני מכורה. לא כמו שאמא שלי מכורה לקנדי קראש, אלא התמכרות אמיתית, והיא מזיקה לי. הכתיבה ממכרת והיא מזיקה לי, כמו שאנשים מכורים לאלכוהול, או לקוק, ככה. זה ממש ממש ממש רע, אבל אני לא יכולה להפסיק וזה כמו כדור שלג, שרק גדל וגדל וגדל.
אבא שלי לא מבין את הצורך הזה, להתנתק, לכתוב. זה גורם לי להיות מרירה כלפיו, כמו שאני מרירה אל אמא שלי לפעמים. ויש רק מישהי אחת שמבינה אותי, כמובן שזו מישהי שאני בקושי רואה.
ואני מתחילה לפתח אובססיה לילד אחד מהכיתה שלי.
זה די מטריד, שוב. אני אפילו לא מאוהבת בו, אבל הוא פשוט כל כך… מושלם. כן, אני יודעת שאני נשמעת כמו פאנגריל, שתקו. קשה לי למצוא בו פגם, לא רק במראה החיצוני. הוא מושלם במידה כל כך מפחידה, זה פשוט מתסכל. ואני בוהה בו, הרבה. והוא לא שם עלי, כמובן. כי עם המזל שלי, האופי המתחכם שלי, והמראה המבחיל שלי, אין לו שום סיבה לנהוג אחרת. וזה סתם מעצבן, זאת אומרת, אפילו השם שלו פאקינג מושלם! איך בן אדם אחד יכול להכיל כל כך הרבה תכונות טובות?! אפילו התכונות הרעות שלו הם טובות, איך זה בכלל אפשרי?!
אמרתי כבר שאני בוהה בו כל הזמן?

ועדיין אין לי חבר, כי אני ילדה פתטית וחסרת-חברים שאין בחור בעולם הזה ששם עליה. אתם יודעים, כרגיל. ואני עדיין שמנה, ולכן אני בקושי אוכלת, ואני עדיין שמנה. נמאס לי כבר, באמת שנמאס לי. אני חושבת שבכל יום שעובר אני מתקרבת לצעדים יותר ויותר נואשים, לדרכים פחות ופחות בריאות. עדיין לא הגעתי לשלב בו אני מרעיבה את עצמי, אני רק מדלגת על ארוחה או שתיים או שלוש ביום. עם ארוחות בוקר בבית הפסקתי ממזמן, ארוחת צהריים לפעמים. ערב כמעט ובכלל לא. אבל כאן זה הרבה יותר קשה… יש הרבה יותר פיתויים ואבא שלי לוחץ עלי לאכול. ואני חושבת שאחי מתחיל לחשוד בכל מיני דברים, אולי הוא מתחיל להבין כמה אני דפוקה. אבל זה אחי, הוא לא יעשה עם זה כלום. לגבי אבא שלי אני יותר דואגת. שלשום יצאנו לשיט בסירה, סירה קטנה ומצ'וקמקת שמישהו תקע לה מנוע של אופנוע וידית מאחורה. ושחזרנו היה כבר חושך, והיו גלים גדולים -מאוד- וזה היה כל כך מפחיד… ידעתי שלא יקרה לנו כלום, זה היה ברור. אבל היה המון רעש וחושך ונרטבנו ואנשים צעקו והגלים פגעו והתנפצו ו- טוב… אני אפסיק עם זה עכשיו. בכל מקרה אני ישבתי בספסל אחר מאבא שלי ואחי, ופשוט נצמדתי בכל הכוח למעקה הקטן ובכיתי. לא בחוץ, אבל בתוכי. ודיברו ולא עניתי, ושהגענו למלון הלכתי למקלחת ואז זחלתי למיטה בלי לדבר בכלל. בסופו של דבר אבא שלי שהצליח להוציא אותי מהמיטה, וחזרתי לדבר כאילו כלום לא קרה, וששאלו אותי מה קרה החלפתי את הנושא. כי לא היה לי מושג. אין לי מושג למה התנתקתי ככה, למה פתאום לא רציתי לדבר ולא רציתי לעשות שום דבר שהוא לא לישון. אבל בדבר אחד אני בטוחה,
אני בחיים לא עולה על סירת עץ מצ'וקמקת שוב.