סתם סיפור- חלק 1

זה הולך להיות ארוך (לפחות ככה הרגיש לי כשכתבתי את זה…) אז תיזהרו. ובהצלחה!

…
את לא מחפשת את האהבה שלהם, היא הזכירה לעצמה. את מוכנה בהחלט להסתפק בהערכה. או יותר טוב- יראה. היא סידרה את השער מאחורי האוזן עליה עגיל אדום עגול וגדול, וחזרה להביט באדם שמולה. "אני רוצה את זה בשחור," אמרה בתקיפות. בפעם השלישית. הרגל כמעט והחלה לתופף על הרצפה. הוא החזיר לה מבט עייף. "כבר הסברתי לך, אין לנו-"
"לא אכפת לי. תשיג לי, אם לא- העסקה מבוטלת." היא הסתובבה ויצאה מהדלת השקופה. הוא שחרר את הנשימה שהייתה עצורה בתוכו כבר חמש עשרה דקות וחצי. "את צריכה אותנו יותר משאנחנו צריכים אותך!" רצה לומר לה. אבל זה בכלל לא המשפט הנכון לומר בסיטואציה שכזו ובמקום שכזה, אז במקום הוא נגס בסנדוויץ' שלו, עליו פינטז מהלילה הקודם. הביס שלקח הופתע למצוא את עצמו על הפנים של חברו למשמרת. "גבינה מקולקלת," הסביר לפנים הנדהמות ולביס הנעלב. הוא קלע את הפרוסה לפח המלא באנחה והתפנה להקליד במחשב את ההזמנה של הגברת עם העגילים הענקיות. מי מזמין קופסת הפתעה לימי הולדת בצבע שחור? ועוד בחנות לספורט ומחנאות?
*
הגברת עם העגילים הענקיות בדיוק קילפה את העטיפה מסנדוויץ' גבינה שקנתה בחנות ממול. היא הוציאה את מכשיר הפלאפון שלה בפה קפוץ לועס חסה גבינה ועגבנייה מהמאה הקודמת, וחייגה. מענה קולי. היא ניתקה והתבוננה ברחוב ההומה. תוך כדי הביס השני- הפעם עם פלפל מלפפון גבינה וקצת חסה מהביס הקודם- אותו לעסה בפה קצת פתוח, היא הוציאה מהתיק את משקפי השמש היקרות להחריד ושמה אותן על העיניים. היא שוב סידרה את השער, לקחה ביס שלישי (והיא העדיפה להשאיר את תכולתו בגדר תעלומה שהקיבה תפצח, בהצלחה או שלא בהצלחה), וניסתה להיזכר איפה החנתה את הרכב שלה.
*
נעה הייתה מאושרת. היא בדיוק עכשיו סיימה תור אצל הקוסמטיקאית. לפני כן הייתה אצל הספרית, ותוך כדי שני אלה היא רעננה את המלתחה בשופינג מטורף מהאינטרנט. ובין לבין עצרה גם ב'קפה קפה', רק כדי להגיד שלום למלצר החמוד שעובד שם, והוא פינק אותה בעוגייה יבשה. כל הסידורים החשובים מאוד האלה לקחו כשלוש שעות וחצי מהיום המיוחד מאוד הזה שלה. פעם בחצי שנה היא הרשתה לעצמה סבב כזה של שופינג ורענון תדמית. היא שכנעה את עצמה שזה זריקה טובה להעלאת הביטחון העצמי הנמוך מידי שלה. היא נכנסה למכונית הלוהטת, פתחה חלונות, הדליקה מזגן, הסתכלה על בבואתה במראה הקדמית בסיפוק, התניעה את הרכב, הוציאה את הפלאפון הישן עם הכיסוי הירוק החדש מהתיק, שמה אותו במקומו וחיברה אותו למטען. כשהסך נידלק ראתה שיש לה שיחה שלא נענתה מהזמן בו הייתה אצל הספרית, לפני כשעתיים וחצי. היא צחקקה בהנאה, סגרה את דלת המכונית, חייגה חזרה אל המתקשר והחלה לנסוע.
"נעה," אחותה ענתה אחרי הצלצול החמישי. נעה ידעה שהפלאפון של אחותה תמיד לידה, היא פשוט לא עונה מיד כדי שיחשבו שהיא עסוקה. האמת היא שהאחות הייתה בדיוק בשירותים, אבל מה שנעה לא יודעת- נעה כנראה לא צריכה לדעת. "מאירה! התקשרת? סליחה שלא עניתי, היו לי כמה עניינים לפני כן. תקשיבי, איזה שמלות יפות יש ב-"
"נעה," מאירה קטעה אותה. היא אהבה לקטוע אנשים. "כן? הי!" נעה צחקה. בדירה הקרה והמוחשכת של מאירה, על השולחן החלק במטבח, נמלה התגנבה בשקט מאחורי כוס הקפה של מאירה. הנמלה התגנבה מספיק מהר ומספיק בשקט כדי לקלוט את מאירה מגלגלת עיניים. "נועלה, תתרכזי דקה, טוב? קודם כל," מאירה לקחה נשימה עמוקה, הרימה את כוס הקפה מהשולחן וגילתה את הנמלה הסוררת. היא העיפה אותה בזעם לפח (לצערה הרב של הנמלה, שדווקא בנתה על פירורי עוגיית הלוטוס שנשארו על השולחן מ'קפה של בוקר'), שהיה ריק חוץ מעטיפת מזון לא מזוהה שהדיף ריח של פלפל חסה גבינה ועגבנייה מהאלף הקודמת, "מזל טוב," מאירה אמרה בסוף המבצע ולגמה מהקפה שלוש לגימות קטנות, מחכה שנעה תסיים עם כל צווחות ההתרגשות מעברו השני של הקו. "גיל עשרים זה גיל חשוב מאוד," מאירה המשיכה.
"אני יודעת!" צווחה נעה בהנאה גלויה.
"ואני יודעת כמה את אוהבת 'לעשות חיים'," מאירה המשיכה.
"נכון," אישרה נעה, וניסתה ללבוש ארשת רצינית של גיל עשרים על הפרצוף. היא בדקה את התוצאות בשבריר שנייה בראי הקדמי והתפקעה מצחוק. עם חיוך מרוח על הפנים היא עקפה איזה סבא באוטו ישן. היא נופפה לו לשלום.
"אבל אל תשתטי יותר מידיי. גם בגיל שלי עדיין אפשר 'לעשות חיים', את יודעת," מאירה התרוממה מהכיסא והורידה את התריס האפור במטבח לחצי חלון, כדי שהשכנה ממול לא תציץ לה בכביסה התלויה בסלון. נעה גיחכה.
"זה לא נראה כאילו את עושה חיים, את יודעת…"
מאירה קפאה לרגע, הנידה בראשה ובהמשיכה לדבר. "מה שאני אומרת זה שתקחי הכול בפרופורציות, אוקיי?" היא ייחלה שהשיחה תסתיים.
"אוקיי!!" הגיע המענה המאושר.
"יופי, ביי נעה, תיהני היום…"
"אמי!" נעה קראה לפתע.
מאירה לא אהבה שקראו לה 'אמי' כאילו הייתה תינוקת שמנמנה בחיתולים, וחככה בדעתה אם לנתק ולהעמיד פנים שלא שמעה את נעה קוראת לה. אבל יש לנעה יום הולדת היום. לא יפה. "כן?" מאירה חיככה שיניים.
"נחשי מה!" נעה קראה, ולא השתהתה כדי לתת למאירה באמת לנחש מה. סגנון דיבור בלתי מובן שכזה של בני העשרים. "יש לי דייט היום!"
"באמת?" מאירה הופתעה.
"כן! זה בליינד דייט, בערך, כאילו. ראיתי אותו פעם, אבל לא כזה ראיתי… בקיצור, זה במסעדה היקרה ההיא שרצינו לאכול בה פעם כשהיינו קטנות- זוכרת?"
מאירה המהמה תגובה.
"ואני כולי מתרגשת!"
"יופי, אז תיהני. אני באמת צריכה לזוז נועלה…" לא היה לה כוח לשמוע על החיים הרומנטיים של אחותה, בדיוק כשלה הם נגמרו. וחוץ מזה- היה נראה למאירה שהקיבה שלה סיימה לפצח את תעלומת הסנדוויץ' שאכלה מוקדם יותר. היא פזלה לעבר השירותים במבט אשם. מהיום לא תתעצל יותר בהכנת הארוחות.
"תודה!"
מאירה ניתקה ואחרי כמה שניות של מחשבה, החליטה ללכת לסלון ולא לשירותים. היא התיישבה על הספה והדליקה את הטלוויזיה. בדיוק בזמן לתכנית שהיא לא סובלת.
*
נעה הדליקה את הרדיו בתחנה האהובה עליה, הוציאה יד מהחלון והרגישה לגמרי בת עשרים.
*
"ביי," עומר סגר את הדלת של האוטו אחרי החבר שבדיוק תפס עליו טרמפ. החבר תפס עליו טרמפ "רק אם זה ב'מוד' שלך, אחי,". זה לא ממש היה ב'מוד' שלו, אבל מה אכפת. היום היה יום זוועה בכללי. אבא שלו הוקפץ בבוקר לבי"ח, אמא שלו בעצבים, אחיו הגדול תפס טיסה בדקה התשעים בשלוש לפנות בוקר (והוא, עומר, כמובן היה צריך לתת לו הסעה לשדה התעופה) והשאיר אותו להשגיח באחותם הקטנה והתיכוניסטית. הבוס היום נזף בו על שביצע הזמנה ש'לא יכולה להיות מיושמת', מהאישה עם העגילים הגדולים האלה. בחנות שבה הוא עובד, 'ספורט ומחנאות לאזרח הממוצע+' (ה'פלוס' מופיע בקטן כל כך שזה נראה מזכרת מאחת הציפורים שעפות באיזור) דווקא היום הייתה נזילה מהמזגן, על הראש שלו. וכשהזמינו טכנאי הוא הקפיץ את החשמל, והבוס האשים אותו בהכול, למרות שעומר דווקא די בטוח שהמזגן נזל כי הבן הקטן והמעצבן של הבוס שיחק עם השלט אתמול כל היום. כל היום. ובנוסף להכול, יש לו דייט היום, שחבר שלו סידר לו עם חברה של חברה שלו. הוא ראה אותה פעם, הוא יודע, אבל לא בדיוק ראה אותה… בדיוק בפניה לכביש הראשי הוא קיבל סמס- 'אחי, אולי המגבת שלי מהריצה אתמול אצלך באוטו?' דעתו הוסחה והוא עלה על אבן בגודל של בלוט. ו- יש לו פנצ'ר. הוא אותת, כולו טעון בעצבים (כי גילה שהמגבת המסריחה מהריצה אתמול אכן נמצאת במושב האחורי באוטו החדש שלו) והחנה את המכונית בשוליים. הוא העמיד כמה מטרים מאחוריה משולש אזהרה מחזיר- אור שאמא שלו הכריחה אותו לשמור. הוא בדק את הגלגל, ורק כשהיה בטוח לגמרי שיש פנצ'ר נוראי ושהוא חייב להחליף גלגל הוא הרשה לעצמו לבעוט בכל הכוח ארבע ואפילו שש פעמים בגלגל, עד שכמעט גם לרגל שלו נהיה פנצ'ר. הוא פתח את הבגאז' ונזכר שאין לו גלגל רזרבי כי את שלו הוא השאיל לאחיו בזמנו. הוא דפק את היד בחלון הדלת, לא חזק מידי, הלך לבעוט כמה פעמים שוב בגלגל, סגר את הבגאז', ניכנס לאוטו והפעיל את המזגן. אבל דווקא היום למזגן לא התחשק לעבוד. אז הוא יצא מהרכב החנוק כדי להוציא סופית את כל האוויר מהגלגל. כשמלאכתו הסתיימה, התיישב עומר על מכסה הבגאז' וחייג לגרר.
*
נעה היא מהבנות האלה, שמרוב שמחה בא להן לצפור. אבל נעה, כך מסתבר, גם מהבנות האלה שממושמעות מידיי לחוקים לפעמים, והיא יודעת שאסור לצפור בעיר (למרות שהמקום בו נסעה לא היה בדיוק עיר, אבל היא לא ידעה מה ההגדרה המדויקת של עיר, כך יצא שהיא נמנעה מלצפור בכל מצב), אבל היא הייתה שמחה, אמרנו, ולכן מה שתשמעו מהאוטו הקטן והכחול של נעה שהמזגן בו עובד והחלונות פתוחים ברגע שמחה ואושר זה הוא: "ביפ ביפ!" צווחני. מאוד. ולא רק זה. נעה עשתה עם היד באוויר את את התנועה 'כאילו היא לוחצת על הצופר', רק כדי להרגיש טוב עם עצמה. "ביפ ביפ!!" היא צווחה שוב. אושר. ברדיו התנגן שיר בו היא מכירה בערך ארבע מילים ממנו, אבל לא היה אכפת לה לזמזם את המנגינה באותו הרגע. בכלל לא. היא ראתה באופק הקרוב רכב חונה בצד ואיזה אחד יושב על הבגאז' חצי מאודה. השורה שלה בשיר הגיעה. היא הרימה יד אחת לשמיים (מחוץ לחלון) והקדישה לו את המילים היחידות שידעה. "what a wonderful world!" וחיוך.
*
עומר שספר את העננים בשמיים שהשתקפו במסך הפלאפון הקטן שלו הזדעזע עמוקות מיכולות השירה של ההיא באוטו, אבל לא יכל שלא לחשוב- עולם נפלא. ברווווור.
*
מאוחר יותר, שהיה היום כבר ערב, הוא הגיע למסעדה הפשוטה להחריד אחרי מקלחת רותחת וחיכה שהדייט שלו תגיע. הוא הקדים, כי לא יכל להקשיב עוד למוזיקה הגרועה שאחותו שמה בקולי קולות. נעה הגיעה לבסוף, תודה לאל, והתיישבה מולו מחייכת.
"ערב טוב," אמר והבליע פיהוק.
"הי!" נעה השיבה בחיוך מלא שיניים, שגרם לעומר לחייך חיוך סתום, אבל מאושר משום מה. סתם, כי העולם נפלא. זה מה שהם עשו למשך כמה זמן (בהו אחד בשני בחיוך מטומטם), עד שנעה התנערה ובמקום לבהות בעומר עברה לבהות בתפריט. עומר חיכה אותה.
****