סתם דיבורים.

בעצם מעולם לא היה לי קשה כמו עכשיו, ובעצם מעולם לא הייתה לי הרגשה מוזרה כמו עכשיו.
אחרי שחייתי עם בת הדודה שלי שבועיים הרגשתי יותר בוגרת ומנוסה יותר, בנוסף נראה כי אני לא היחידה שהשתנתה, אלה כל חברי וחברותי.
קול, מראה, אופי והתנהגות השתנו רק בבנים, בבנות השתנה המראה ורק אצל חלקן האופי.
העדפתי להישאר אצל בת דודתי, לחיות בטבריה.
פתאום כבר לא רציתי להיפגש עם החברים שלי, התחלתי לפחד שמה יחשבו שאני השתנתי מדי. פתאום הרגשתי לא נוח בביתי, הייתה לי בחילה.
ידעתי אמנם שזהו תפקידו של גיל ההתבגרות אבל הכל נראה מבולבל ומסוחרר מכדי שאני לא אצטער ואפחד.
החלטתי חד וחלק שאני רוצה להיות ניקול הקטנה שהייתה פעם, שצחקה כל הזמן, ולא הניקול הזאת שמסתירה מההורים שהיא בדיכאון.
החלטתי שאני פוחדת מהכל סביבי והאזעקה שהייתה היום, הראשונה ששמעתי השנה כי הייתי בטבריה בשבועיים האחרונים, הבהילה אותי למרות שבשנה שעברה שמעתי המון כאלו.
עכשיו רציתי לקבוע כמה חוקים לגבי עצמי מרוב פחד, כמו לא לאכול פיצה יותר ושום אוכל שיכול לגרום לי להקיא או כדומה, להיות מוכנה תמיד ולא להגיד כן לבנים שמציעים חברות.
פתאום הרגשתי לא בוגרת ומנוסה אלה ילדה קטנה שלא יכולה לבכות יותר ושוקעת בצער יותר ויותר. התחלתי לחשוש מכל העומד בדרכי, מכל החדשות לגבי מספר הפצועים, מכל משהו שנאמר, מכל הדיבורים על החטיבה וכך ברגע שהגעתי הביתה הרגשתי כבולה באזיקים לקיר בשעה שמכוון אלי טיל.
לא, לא האשמתי אף אחד, אני רק האשמתי את עצמי שיותר אני לא מרגישה נוח בשום מקום.
לא כתבתי הרבה זמן וגם בזה האשמתי את עצמי למרות שלא יכולתי.
ופתאום הבנתי כמה מפחידה התקופה הזאת שבה אני מתבגרת וגם יש בה רקטות, רק שלא הבנתי איך אני מצליחה להראות רגועה אבל באותו הזמן גם נרעשת.