סתירות ותקוות

אני מזהה מזווית עיני שלושה זוגות הורים שבאו לבקר, יושבים עם ילדיהם לפיקניקים בקרבת מקום. אבל במקום ליהנות מהשבת, אני רק מחכה ששבוע השמירות הזה כבר ייגמר. נראה שהספסל עליו בחרתי להתיישב הפך לפתע לכס הברזל, ואני נעה באי נוחות במקומי. אני לא האדם היחיד שלא זכה לביקור. מעטים האנשים שכן, ועדיין מנקרת השאלה, למה אני לא מאותם אנשים?
כמובן, לא ציפיתי לביקור. אני מודעת לרצון של אבא ואמא לשמח אותי, לדאוג שאני אוכלת כמו שצריך ולראות שהכל בסדר. אני יודעת שסבתא שקלה לבוא ולהביא לי עוד בגדים חמים כדי שלא אהיה חולה. אפילו בן התבדח ואמר ש"עוד 3 שעות הוא אצלי". אבל לבקש מאנשים לנסוע מאות קילומטרים בשבת בצהריים רק כדי לומר שלום?
לא, החלטתי. זו לא אני.
אדם מהשורה לא היה רואה בזה דבר רע. אולי זו רק אני, שרואה את העולם בצורה כל כך מעוותת?
אבל המחשבה לבקש ממישהו לבוא למקום שכוח-האל הזה מעוררת בי צביטה של אנוכיות. אני יודעת שההורים ישמחו לבוא, אבל עד כמה שהם ינסו לשכנע אותי לתת להם לבקר, אני יודעת שיש להם כל כך הרבה על הראש, וזה רק יכביד עליהם. ואני יודעת שאם אבקש מחברים לבוא, קיים סיכוי כלשהו שיבואו, אבל זה כנראה ינבע מחוסר רצון לאכזב אותי יותר מאשר מרצון לבוא.
אז נכון, אני לא יכולה להחליט החלטות כאלה בשביל אנשים אחרים. זה לא צודק. אבל כבר למדתי על בשרי שאם את בשבוע שמירות במרחק חצי שעה נסיעה מהבית, ומבקשת מהחבר שלך לבוא לבקר, אבל הוא אומר שהוא לא יכול, כי הוא משחק במחשב – אז מי ינסע שעתיים בכל כיוון כדי להגיד שלום ולשבת איתך קצת?
אני לא אומרת שהרומנטיקה מתה ושאין עוד מעשי אבירות בעולם. אבל אני פשוט לא מוצאת את האנשים שהופכים את האגדה הזו לכדי מציאות.. לא, אני מוצאת חברים שגורמים לי לבכות ביום ההולדת שלי. או כאלה שבמקום לתת לי שרשרת ממגנוליה ולהגיד "יש לי מתנה בשבילך," אומרים, כבדרך אגב, "היי, יש איזו שרשרת שאמא שלי קיבלה מתישהו במתנה אבל היא לא רוצה אותה. בא לך?"
אני מוצאת את החברים שיתנו לי לעמוד שעה וחצי בטרמפיאדה, במקום להסיע אותי מהבסיס הביתה, מעשה שיאריך להם את הדרך ב5 דקות.
אולי זו קארמה. אולי סתם ביש מזל.
אבל אולי יום אחד אמצא את האדם שיהפוך אגדה למציאות, שיהפוך את ההרגשה הזו לזכרון מעורפל. ובשביל למצוא את הנסיך הזה, אני מוכנה לנשק אפילו מאה צפרדעים.