סצנה אחת- פרק שני

התעוררתי במיטה רכה, נעימה ולבנה. לבן. צבע מפחיד. טהור מידי. יפה מידי. כול הרגשות נכנסים בו. בורוד למשל? הכול שמח. בשחור? אולי עצוב, וכועס. ואדם? זעף קטן, ותחושת קמה. אבל הלבן לועג לך, מסתכל לך בעיינים ומראה לך שאתה טועה. הוא כול הרגשות יחדיו. אם הוא שמח, כלבן נעים וקרמי, או שהוא כועס, לבן בהיר-בהיר. כמו זה שהיה הצבע על המיטה שלי. צווחתי. לא הבנתי איפה אני. ניסיתי להתהפך, אבל כאב חד עבר דרך עמוד השדרה שלי והחייה את גופי הרדום והכואב. הרגשתי, שנאי שוב חייה. שאני עם מחשבה, שאני פיזית קיימת! נאנקתי בשמחה.
"את בסדר?" שאל כול נעים, של גבר. קול לא מוכר, אבל כן מוכר. בנאדם שרציתי לראות מאז ומתמיד, אבל פתאום, זה לא נראה לי כול כך במקום הנכון. לא הבנתי מי זה, למרו שהחשד העמו שלי די הציג את זה בצורה הכי טובה שיש. שמה שקורה פה לא בסדר. עצמתי את עייני. לא רציתי לראות דבר. רציתי רק לשמוע ולחיות באשלייה, להיות לא עצמי לרגע. לשכוח מהכול ולשקוע בעולם של דמיונות פנטזיות פרועות. חייכתי, הקו הדק שהיה פעם הפה שלי נמתח מעט אל שני הצדדים, הרגשת טעם מתחתי של דם בתוך הפה שלי. יאמי. זה היה טוב. מרענן. נעים. סוף סוך לאכול אחרי שלא אכלתי כמו מה שנראה שבועות!
"איפה אני?" שאלתי, למרות שידעתי שאני בית החולים ג'ונסון. וידעתי מצויין שאני מתחת לשמיכה דקה, לבודה אך ורק בבגדים תחתונים. לא רציתי לצאת מהמיטה שלי כלל.
"את בבית החו-"
"את זה הבנתי" אמרתי ברוגז. "מה קרה לי שאני פה?" אמרתי בשקט. אני לא זכרתי דבר, שרועה בערפל של מחשבות וחושים לא קרואים. לא הבנתי דבר, הכול התחיל להתערבב לי. ולא הבנתי כלום זהז היה כואב, לא נעים. זה היה, מרדים. הורג.
"את ב-" את המשך המשפט לא שמעתי. משהו חד פילח את עורי, זה לא היה כאב, זו הייתה דקירה. מזריקים לי משהו. "זה סמים?" שאלתי. לא היה לי אכפת מה זה. רציתי שדרו יוף מפה ושפטר יבוא לכאן. אני רוצה אותו פה!
"לא" הוא אמר בכעס. "הלוואי שהיית מתה וזהו!" הוא צעק. יכולתי לשמוע את צעדיו, ויכולתי לדעת שהוא יצא בטריקת דלת. שמעתי צרחה, ואז זעקת כאב, התכה בדבר מה. יכולתי לראות בעייני רוחי את דרו מתיח איזה רופא מסכן בקיר. אבל זעקת הכאב הזו. אני כבר שמעתי אותה. דלת החדר נפתחה בחוזקה.
"כריסטי!" שמעתי צעקה מלאת כאב.
"פטר?"