סצנה אחת- פרק ראשון

"קאט!" צעק הבמאי בתסכול, מעיף את ידיו לכול עבר. " כבו ת'מצלמות" הוא פקד.התייישבתי באנחה על הרצפה. זו הייתה סצנה רומנטית כביכול. אבל חיבוק, חיבוק לא יכולתי לתת לו!
"אני אפילו משחק יותר טוב מיכם!" אמר הבמאי בעצב. "תראי" הוא עזר לי לקום ומשך את דרו אליו "הנה, ככה מחבקים מישהו" הוא עטף את דרו בזרועותיו. פרצופו של הבמאי היה מלא גועל, בעוד שדרו איים להתפוצץ מצחוק. פיזית. להתפוצץ מצחוק. נפלתי על הרצפה שוב, אבל מרוב צחוק.
"מה מצחיק?" שאל הבמאי מרפה במהירות מדרו. "עכשיו, נסי את!" הוא אחז בשתיי ידי והרים אותי. צחקתי, צחוק נעים וחלש. דרו חייך. התקרבתי אליו קצת. "באו נגמור אם זה מהר" הוא לחש לי. "אוף אתך!" עמדתי במקומי. לא יכולתי לחבק אותו, פשוט לא יכולתי!
"לא ביקשתי מיכם להתנשק!" קרא הבמאי. מעוצבן. "נו, יאללה!" הוא חייך. התקרבתי עוד קצת. עמדנו ממש צמודים אחד אל השני. הוא כרח את ידיו החסונות סביבי. "אויי ויי…" עצמתי את עייני וכרחתי את זרועותי סביבו. זה היה חם, ונעים. כמו חיבוק של אימא ביום קר. נצמדתי אליו יותר. ברגע שהבנתי מה אני עושה, הרפתי ממנו והתרחקתי ממנו. נשבעתי שלא אגע בו שוב. לעולם.
"יופי!" צעק בשמחה הבמאי. דרו חייך בעצב. הוא התרחק. "הלכתי לשתות מים!" צעק דרו. הוא יצא מהסטודיו, ופה אל כיוון המטבח, כנראה.
"סוף סוף!" צעק הבמאי. הוא חיבק אותי ופרע את שיעי הפרוע ממילא. האיפור שלי היה מרוח כולו. זו הייתה משמעות הסצנה. שברו לילדה את הלב ובא הבנאדם שאוהב אותה ומזמין אותה לנשף. לא כזה יג דיל. אבל זה סחט את כול כוחותי. הקטע עם העצב והדכאון דיבר אליי, בגלל שחוויתי פרידה ממש קשה לפני… כמה זמן? יומיים? זה היה ה-מקום הכי נוח לבכות בו באמת. והבמאי שיבח אותי וממש אהב את זה. אבל כשדרו נכנס לתמונה, אני משתגעת. או שנאי שוכחת את הטקסט, או שנאי לא מצליחה לחבק אותו.
"השלב הבא, נשיקה!" הכריז הבמאי. למען האמת, לא ידעתי את שמו, ואפילו לא הכרתי אותו ולו מעט, למרות שהוא היה זה ששיחק את אבי. ולמען האמת, הוא שיחק אותו לא רע! למרות שלא הכרתי אותו כלל, זה היה בנאדם נחמד. שאהב, וצחק. והכול!
"ממש!" לחשתי. מבי הצללים של החדר, דמות כהה יצאה משם, פרועת שיער, בעלת זיק ענק של שמחה בעיינים.
"שום נשיקה!" הוא חיבק אותי בידו האחת, וביד השנייה קרב את סנטרי את אל פניו, ונשק לי ארוכות.
"פטר…" מלמלתי בשקט. מתמסרת לתשוקה.
"שום נשיקה!" הוא הכריז שוב כשהתתקנו. הבמאי צחק ומלמל משהו על אהבת נעורים, ואני רק צחקתי.
"ממזמן לא צחקת ככה" חייך פטר. הוא היה חסון, ודי שרירי, שיעו השחור היה פרוע, ונראה היה כאילו הוא מעוצב בקפידה, למרות שזה היה בעצם המראה שלו מאז ומתמיד.
"נכון.." באמת לא צחקתי ככה הרבה זמן. זה ההי צחוק משחררף ועים. צחוק שבאמת הייתה לו משמעות. משהו שבאמת אהבתי.
"נו, ואיך דרו?" שאל טר בלעד, נתתי לו בוקס בכתיף.
"חרא" צחקתי. מחבקת אותו. אותו, לא הייתה לי בעיה לחבק. בדיוק באותו הרגע נכנס דרו, פניו סמוקות ולהטות.
"לא ידעתי שאני חרא!" אמר בעלבון.
"סליחה באמת…" מלמלתי. פאר נשק לי בפעם האחרונה, הבמאי צעק "אקשן" ושוב הייתי צריכה לחבק את דרו.
ושוב.
ושוב.
הרגשתי שהבמאי נהנה לראותאותי מתחבקת עם בנאדם שאני שונאת בכול ליבי.
"זה הסוף להיום!" צעק הבמאי, מסופק.
"יש!" צעקתי. חטפתי את התיק מהכיסא, לקחתי את זרועו אל פטר ורצתי מישם. אל השלג של דצמבר.