ספר ושיר, שיר וספר

מעולם לא חשבתי על זה ככה עד שהיא אמרה לי. זה היה די מוזר, מכיוון שאתה נוהג לחשוב על בני אדם כעל ספר פתוח וקשה לך כשמישהו ממש בא ואומר לך לקרוא אותו ולא סתם להסיק מסקנות סתמיות. היא הכריחה אותי להתעמק בסיפור שלה, בחיים שלה ובה עצמה. היא הייתה כזה בן אדם. "חשבת אי פעם מה הטעם לחיות, אבל בעצם מה הטעם לוותר על החיים. למה אנחנו חושבים את המחשבות האלו בכלל על חיים ועל מוות, כאלו שבאמת זה תלוי רק בנו. בדרך כלל יש לי מחשבות כאלה רק כשאני מסתכלת על השמיים." כאלה פסקאות באו בפתאומיות, בלי קשר לשיחה שלנו קודם לכן. יכולנו לדבר על גלידה, ומיד לאחר מכן היא הייתה משנה נושא. זה לא עצבן אותי, נראה כי היא מנסה להספיק לדבר על הכל. ונראה כי היא מה שאני רוצה להיות, יותר ויותר. ללא הפסקה. אני והיא לא היינו אף אחד זה לזה, לא ממש ידענו על קיומו זה של זה אף על פי שהיינו באותה הכיתה במשך שלוש שנים. אבל אף אחד לא היה מצפה ממני לשנות את זה, הרי אני לא ממש חיפשתי לעצמי שינויים בחיים, בדרך כלל הם באו אלי. וכאשר היא שמה לב אלי זה היה מוזר, מכיוון שבמבט שלה כאשר התבוננה בנו, הבנים, דוחפים וצוחקים זה עם זה, היה ניצוץ. ממש רצון עז להשתתף. היה קל לקרוא אותה, כך חשבתי. אבל לא הייתה לה או לאף אחד בכיתה הזאת משמעות. מידי פעם היא ואחת החברות שלה היו מציקות לי. וככה החלנו לדבר בעצם, היא רצתה להציק לי גם אחר הבית ספר. וכך התחלנו להתכתב. היא גרמה לי לספר מחצית מהסודות שלי כבר בימים הראשונים שבהם שוחחנו. אבל לה אף פעם לא נגמרו הסודות, הסיפורים המצחיקים. ולמרות שנראה כי לאף אחד משנינו החיים לא אהבו לחייך, למרות שגיליתי שהיא בעצמה מחייכת בקושי, אני לא יכולתי שלא להתפלא. נראה כי היא חוותה על בשרה הכל, ודיברה על זה כמו שהיא יכלה לדבר על סיפור, או על משהו אחר שיש בו משמעות וצריך להתעמק בו אך לא לשקוע בו. היא סיפרה לי על דברים שכל בן אחר היה יכול לנצל, וגם היה מה. היא לא הייתה מודעת לעובדה שיש לה את הגזרה שבגיל הזה, זה בדיוק מה שבנים מחפשים. אפילו אני הייתי אחד מהם. היה כיף להביך אותה, היה ממש כיף שהיא השתגעה מהערות שלי לגבי המראה שלה או מה שבנים חושבים עליה. ואם זאת היה לי קשה להבין למה היא כזאת. היא הייתה סקרנית ולכן ידעה המון דברים מעניינים, היא סיפרה לי על הכל. ואני קראתי את ההודעות שלה כי זה היה כמו צבעים צבעוניים על דף לבן. כמו ספר שיש בצדדיו ציורים בצבעים עליזים. היא לא הבינה למה לי לא מפריעות התכונות הרעות שלה, אבל אני לא ראיתי בה תכונות רעות, וגם אם כן שמתי לב, הן לא הפריעו לי בכלל. ופעם אחת היא ביקשה ממני להגדיר אדם מושלם. "בן אדם מצחיק, רגיש כשצריך, חכם. שידע להשתגע כשצריך. שידע להיות רציני." והיא ידעה שאני מדבר עליה ולכן שאלה למה אני חושב שהיא בן אדם מושלם. אבל לא הייתה לי תשובה. ואולי משהו נורא כואב בסיפור הזה היה שידעתי שזה זמני, שיש לי הזדמנות לקרוא את אחד הספרים הכי מסובכים שיש. והעיקר עלה לי חיוך כל כך מר מהדאגה שלה שבתיכון שלה אף אחד לא יאהב אותה, שאף אחד לא יחשוב עליה כמו שאני. אבל בזה לא היה לי ספק, היא תמצא אנשים להחליף אותי במוקדם ובמאוחר. אפילו אם לא תרצה. ואני לא ידעתי, תערובת הרגשות שחשתי כלפיה גרמו לי לצמרמורת נעימה. אבל היה כואב לאבד אותה, כואב עד כדי רמה בלתי נסבלת. וידעתי ששנינו חשנו כל כך הרבה כאב בחיינו עד שכאב כזה הוא רק עוד משהו אחד בדרך. רק שנראה שרק בשבילי יש לזה כזאת משמעות. הייתה לי תחושה שהיא יודעת, הרי בשבילה לא הייתי ספר אבל היא יכלה להרגיש את כל מה שהרגשתי, כאלו שאני שיר קצר ואומלל והיא ספר.
שיר אומלל וספר מפליא. למרות שאני דיי בטוח שהיא הייתה עכשיו מגחכת וכותבת לי "אתה טיפש או מה! אתה שיר נפלאאא לא פחות מהספר" הלוואי והיא הייתה צודקת, והלוואי ושניהם לעולם לא היו נגמרים.