סיפור 1

לא באמת חשבתי כך לעומק, היא הוסיפה, אולי עשיתי טעות אבל לא נורא, מהו שקר לבן ביחס לכמות המידע הכוזב שמציף אותנו יומיום. זה היה יומיים לפני גמר של תכנית ריאליטי רנדומלית, כן, כך היא זוכרת תאריכים, לפי מאורעות, הם לא אמורים להיות חשובים או פורצי דרך. רק מספיק חזקים בכדי שלא ישכחו. אני לא חושב שמה שעשית היה כל כך נורא, סך הכל רצית להגן אז לא חשוב איך מה כמה ולמה, זה יחסית בסדר. אנה שלפה מהתיק ליפסטיק אדום ומרחה באדיבות על השפתיים, לפחות שאראה במיטבי, היא חשבה, כך שאוכל לעבור את היום הזה בצורה טובה. מקס התבונן בעודה מורחת את הליפסטיק האדום הבוער על שפתיה, אכן, בחורה נאה לכל הדעות, אך לא הטעם שלי. היא לקחה את התיק ויצאה מהמשרד, עוברת מתמונה לתמונה על גבי המסדרון, דוגמניות בשלל תנוחות מגוונות מכסות אותן, עם כיתוב בולט למעלה. כמה זמן אני כבר עובדת פה – חשבה לעצמה, צריך כבר לחשוב על פרישה, כן, בית נעים בפרוורים עם גינה שני כלבים ודשא סינטטי, זה מה שאני צריכה. מולה עוברת עוד מוצר, כך היא קוראת להן, נערה גבוהה צעירה וחטובה, בת עשרים בערך, על עקבים ומאופרת היטב. עוד ניתן לחשוב שהיא כבר באמצע השלושים לחייה, האיפור הזה מבגר, למה הם עשו לה את זה. במבט נוסף, אנה הבחינה בפנים שלה, פנים יפות, סימטריות, עיניים גדולות, רעבות להצלחה בעתיד. אוי, חשבה לעצמה, כמה עוד אכזבות מחכות לה. הנערה פנתה ימינה לאחד החדרים במסדרון מלא התמונות שם חיכה לה הצלם והמעצבת, עוד יום עבודה, ליצור את האשליה של היופי היא עבודה קשה. אנה כהרגלה המשיכה בעיניה לעקוב, אך ללא הועיל, הדלת של המעלית כבר נסגרה. זמזום בכיס, הטלפון היה על שקט כל הזמן, שלוש שיחות שלו נענו, אמא פעמיים והעורכת. מבט חטוף ביומן שיחות הספיק לה, אחזור אליהן מאוחר יותר, אני צריכה זמן לחשוב עכשיו. לרגע היא נזכרה בראיון שנתנה לערוץ בטלוויזיה, המראיין שאל במבט נוקב למה על השער נמצאות דוגמניות מרוטשות ולא נשים אמתיות, ותשובתה הייתה אנו מוכרים אשליה, אשליה מטבעה היא דבר מלאכותי, מן תמצית השלמות, זה מה שמושך את הלקוחה לקנות את המגזין, האשליה של השלמות, של התעלות נפשית ליופי, וכך להתנתק ממציאות היומיום החד גונית ולהיכנס לעולם פנטזיה. מוכרת פנטזיות? שאל המנחה, באופן מסויים כן, היא השיבה. פנטזיות תמיד ריתקו את אנה, אמנם הן לא היו דומות אחת לשנייה אך הן ליוו אותה לאורך כל חייה. משהייתה ילדה תמיד אהבה לקרוא ספרי מדע בדיוני ולדמיין טכנולוגיות ותרבויות חדשות. דרקונים גדולים, מכשפות נוראיות ומבחילות, הכל היא אהבה. עכשיו היא כבר מסתפקת בפחות, פנטזיות על מודל יופי מעוות שהיא מוכרת, אך מידי פעם יש בה איזה זיק בעיניים עם חדוות ילדותיות לגבי ספרי המד"ב המונחים על הכונן בספריה בבית. המעלית נפתחה שוב, אנה פתחה את עיניה ויצאה מהבניין, כבר מאוחר בחוץ וחשוך מסביב. אורות מרצדים חולפים על פניה בעודה נוהגת, אנשים לבושים בשחור, גשם קל ואובך כבד, עוד יום שגרתי. היא נכנסה לדירה, הוציאה משהו לחמם לאכול, וישבה בפינת אוכל. לרגע היא נתקפה בעוד זיכרון ילדות, בכפר שהיא גדלה ארוחות היו עניין חשוב, כל המשפחה הייתה יושבת לאכול, מדברים על ענייני היומיום, קצת אקטואליה, קצת בידור ומנקים. ילדות נעימה הייתה לאנה, היא מדי פעם שקעה בזיכרונות אלו. היא סידרה שוב את המטבח, בית מטופח נעים לעין, זה מוסיף לערך. מדי פעם באה אליה חברה לבקר, מתווכת נדלן במקצועה, כך שכל פעם שהן ישבו לדבר היא העריכה את שווי דירתה מחדש, תיקנת את התריס, זה בטח יוסיף לערך, ואף נותנת טיפים לעיתים, תצבעי מחדש בלבן, זה בוהק, מאיר את החדר, ונותן אשליה של גודל. אך איזו בדיוק אשליה של גודל לדירת סטודיו של שני חדרים וסלון אנה חשבה לעצמה. אנה מזגה לעצמה כוס מים והלכה לישון, אתקלח מחר, היא בהחלט הייתה עייפה באותו רגע.