סיפור של נגררת(סיפור אמיתי על חברה לכיתה)

אני מתבוננת בה מהצד,שש ושנים חצי.
היא יושבת לידי,אבל זאת לא היא.
מסתכלת על חנה(שם בדוי) כדי לראות איך היא מגיבה לתמונה מהמצגת של ההרצאה שעשו לנו.רק השנה זה התחיל להיות אחרי חנה.
כיתה ד׳,נועם(כנ״ל)מתעקשת להדליק את המזגן,אז היא פתאום מתעוררת ומבקשת גם.
כיתה ו׳ מוריה(כנ״ל)החברה הכי טובה שלי(לשעבר)
ועוד ועוד..
לפעמים אני תוהה לעצמי,האם אני כזאת?
מכיוון ש״כל הפוסל במומו פוסל״
אולי זה בדיוק מה שהיא חושבת עלי.
אולי תתעצבנו עלי שמעבירה אני עליה ביקורת,אבל היא ילדה מדהימה,באמת שאני אוהבת אותה ממש,אבל היא מפספסת את האישיות שלה,מפספסת את עצמה.
לא הייתי מכנה אותה צבועה,אלא מבולבלת.
קשה לי לכתוב לה שם בדוי.
אקרא לה פה פשוט-״היא״.
אז בבקשה תנשמי את עצמך,היא.