סיפור קצר, שכנראה ישמש פרולוג לסיפור 'לילי הצעירה'

״לעיתים אני שומעת בעת ציוץ הציפורים אנשים שמברברים במוח. ואומרים שהחיים הם לא משונים וצפויים לגמרי.״ הסבתא לא מחייכת ופנייה לא קורנות מאושר כמו מקודם. היא מביטה בכל אחד מאיתנו, עולם במלואו. כל כך שונים, אבל כל כך דומים. או שלא.
״לא, לא.״ היא מניפה בידיה לביטול ומנסה להוכיח משהו שכאילו לא ידענו. ״החיים אינם צפויים! הם אמנם עולים ויורדים, ומתפתלים כמה שרק יוכלו. אבל הם בכל זאת לא ברורים לחלוטין, ומי שלא יודע את זה הוא סתם בור,״ היא מצקצקת בלשונה ואני מגלגלת את עיניי בזמן שאני די יודעת שהיא טעתה. ואני מגניב מבט אל האחרים, לראות מה הם חושבים. גם הם לא הכי טובים שיש, ובכל זאת מדהימים כל כך, אבל הם חושבים שהיא צודקת. חינוך מטופש. או שלא.
אני בוחנת את החדר הצר, לולא השמחה ארוכת הימים של הזקנה וכל הנערים והנערות המשועממים הישובים במעגל – החדר היה סתם ריק. אבל הוא לא, העצב והאושר נמצאים בו, בחלל שרק נדמה כריק. או שלא.
ואני חושבת על החיים, ועל שאלות פילוסופיות שאם היו להן תשובות אולי הן יכלו לתת איזה רמז קטן או מניע לפשר החיים עצמם. למה השמיים כחולים? איך העולם נוצר? ויש אלוהים? אבל את התשובות ניתן לדמיין בעצמנו. ואם לא, פשוט נצטרך לא לחיות באשליה ולא לחיות באמת. הכי קל להיות האחד הנמנע. ככה אף אחד לא ישנא אותך וגם לעולם לא תטעה. ולא יאשימו אותך, ואתה תישאר בחוץ כשכולם יבינו או לא יבינו, שהם טעו ונגמר העניין. או שלא.
לפעמים יש שאלות שהרוב יודעים את התשובה, בשאלות כאלו ניתן גם סתם להנהן בשלווה ולהרהר על למה אמרת את זה, ולקוות שלא ישאלו שאלה מכשילה בנוגע לכך. או שלא.
החיים ברורים, והיא טועה לגמריי. העיניים הריקניות שלה והשיער המאפיר שלה. הם היו צפויים כמובן, היא כבר לא צעירה כמוני. אבל זה לא אומר שהיא יכולה לתת לאחרים להיגרר אחריה כמו במטה קסמים כשהיא לא צודקת. החיים ברורים וזה אומר שהכל ידוע מראש. או שלא.