סיפור קצר ראשון.

במראה ראיתי אותה שוב היום, היא התחננה לצאת , אך התעלמתי.
פעם אחר פעם, היא בשגרת חיי, המראה מתנפצת באלימות בכל יום מחדש.
המוזיקה נשמעת בקול רם כדי להרדים את כאב אגרופיה.
אבל, אני שומעת אותה שרה אליי את בזעקות סבל שירייה .
כל משפט מתחרז ומתאים בשלמות למילה הקודמת.
קשה ובלתי אפשרי לא להקשיב.

היא כבולה באזיקים מספיק זמן כדי לאגור רגשות עזים לסביבתה.
בחדר אפור ומלוכלך שכולם שכחו לגביו.
היא לא תרפה עד שאשחרר אותה, היא תהיה שם.

אני טרודה במחשבות ומנסה להסיק מסקנות.
חושך זה רוע, ידוע לכולם. אמנם אני מרגישה שרשע זאת שמועה נוראית.
דברים הנחשבים לזדוניים, בעיניי, הם פשוט בודדים ומחוסרי דקויות חברתיות.
עצמתי את עיניי מול האור והרגשתי את האפלה סוף סוף. הבנתי שהיא חלק ממני.
והזנחתה תהיה להזנחתי. התכחשות ללכלוך תהפוך את הניקיון לחסרת משמעות.

בוקר על נוף חלוני, חיוך גדול עלה על פניי, הפעם זאת הייתי אני שניפצה את המראה.
המוזיקה שנשמעת באוזניי מתאימה למוזיקה שבתוכי.
שחררתי אותה מהכלוב, אף פעם לא הרגשתי חופש כזה.
החזקתי את ידה בחוזקה וצעקתי אתה "זאת אני"
הרגשתי את האמת זורמת בגופי,
אני נראית ככה בלי מסכות. רק אני והעיניים החומות.