סיפור החיים שלי

כיתה א'-
היום הראשון, לא יכלתי להיפרד מאבא שלי, היה לי קשה מאוד. היו המון ילדים מהגן אבל, לא דיברתי עם אף אחד מהם, אני שידעתי כל דבר על בית ספר, שמעתי מאח שלי, שמעתי הכל, אני הרגשתי כאילו קראתי כל דבר ודבר על בית ספר, על ילדים בכיתה, בנים\בנות מה קורה עם אני לא בצד הבנות האחרות, למה הבנים יהפו, הרגשתי מוכנה, אבל זה לא היה נכון. אחרי שהיה צריך להיפרד מההורים, לא ידעתי איפו לשבת, הכיתה כולה הייתה מסודרת באות ח'ת (ח) את האמת, אף אחד מהילדים בכיתה לא ידע איפו לשבת.., בדיוק כשתפסתי אומץ, התיישבתי ליד הילד, שהיה לצידי בגן כשהייתי לבדף למרות שציפיתי לדן, אבל בסוף התגלה שנשאר עוד שנה…, הילד שהתיישבתי לידו, קראו לו דויד. התחלנו לדבר עד שראינו את סוניה.. לא חשבו שזאת סוניה אלב היא רק היתה דומה אליה.. עד שגילינו שזאת לא היא. קראתי לילדה ההיא, ואז עברתי לדבר אליה כי גם כך הרגשתי שדויד רצה להיות עם הבנים.. אחר כך.. ראיתי ילדה אחרת.. היא הייתה תמימה והרגישה בודדה.. אמרתי לילדה שקוראים לי קטי והיא אמרה קטיה, אמרתי יפה ובי. ניגשתי לילדה האחרת שהיתה בודדה. (את שמה אני לא זוכרת לצערי. אבל הייתי מאוד שמחה לספר על שמה.) אחרי שניגשתי אליה, התחלתי לדבר איתה. היה כיף, להכיר..לדבר.. לגלות על המצבים של שנינו..הכל היה לנו דומה. אחרי שהמורה הודיעה, שצריך להיות בשקט, ולהקשיב לה. לא הקשיב אף אחד. המורה לא הרימה את קולה, ורק אמרה שוב. ואז כל הכיתה נהייתה בשקט.
כל היא הציגה את עצמה, שמה היה מורן. ואז היא ביקשה שכל ילד יגיד את שמו. לא כולם אמרו כמה התביישו ורצו לזרום עם הימים. כי הכל תמיד יסתדר, אני הייתי מהם.. למרות שהכל אצלי הלך קשה, היה לי קשה לזרום עם הכל… אני הייתי מהילדים שהם אוהבים לשמור על הדברים האישיים עליהם..
מילדים שמפחדים מה אחרים יגידו.., הייתי גם מהילדים.. שהם מדמיינים,רוצים לפתוח את העולם מחדש ולצאת לעולם טוב יותר, רק שזה לעולם לא קורה.