סיפור בלי שם

חובה לקרוא ראשון!
|
|
v
זה סיפור בהמשכים שהתחלתי לכתוב. כתבתי עוד המשך ערוך על נייר אבל עוד לא העתקתי אותו למחשב. אני כבר איבדתי את ההנאה מהכתיבה. אני לא יעלה את כל הסיפור לפני שאסיים לכתוב אותו ואני אפילו לא קרובה לסיום, השאלה שלי, אם להמשיך לכתוב אותו או לא. אני לא רוצה שתגידו לי שאם אני לא נהנת אני צריכה להפסיק, אני צריכה שתקראו את החלק הראשון ותגידו לי אם הסיפור טוב מספיק כדי שאני ימשיך אותו או שכדי לי לוותר עליו.

לא ראיתי כלום, הרגשתי חבטה חזקה בראשי. ואחריה מיד עוד חבטה, ועוד אחת. בעיטות ברגליים. ניסיתי לסובב את ראשי לאחור, אבל לא הצלחתי, ידו תפסה בראשי ולא יכולתי לזוז. אז רק צעקתי, צעקתי בכל כוחי, אבל אף אחד לא שמע. החבטות התחזקו וגם הבעיטות. הצלחתי להסתכל מעט לאחור, ראיתי במטושטש את הגבר שעמד מאחורי ואחז בראשי, ראיתי אותו קצת, הוא חייך. ניסיתי לצפות בו עוד, אך האגרוף שלו חבט במצחי, וכשבקושי הצלחתי לשמור את עייני פתוחות הוא הזיז ותקע את ראשי בקיר. ניסיתי להתנגד לו אך הוא רק שפשף את ראשי באותו קיר מחוספס, פני נשרטו. המשכתי לצעוק. אותו אדם המשיך וחבוט בי, שוב ושוב, אך לפטע נשמעו צעדים וצל רחב התקרב, אותו אחד עזב אותי מיד, הוא תפס אותי בחולצה פתח את פיו כדי לדבר, וכאשר נפסקו הצעדים זרק אותי על הקיר וברח. ניסיתי לברוח אבל לא הצלחתי, נצמדי לקיר והייתי משותק מפחד. ראיתי בשלב מסוים שזה רק צ'רלס, המנהל של הפנימייה שבה אני נמצא, שהגיעה לכאן.
"מה קורה כאן? הוא שאל כשהביט בפצעי.
" אה… זה… אני…" גמגמתי ושפשפתי את ידי החבולה.כמעט אמרתי לו בדיוק מה קרה אך אז ראיתי את אותו אדם שהכה אותי מאחורי קיר מסתכל עלי והוא נראה מאיים.
"אה… אה…" המשכתי לגמגם.
"אני נפלתי!" הכרזתי
"נפלת…" אמר צ'רלס בטון שמעורר מעט תחושה של חשד, ושפשף את ראשו.
"בסדר" הוא אמר ומשך מעט כל הבהרה
"אני אקח אותך למרפאה, בוא איתי"
"לא!"
"אני לא צריך שום מרפאה!" חזרתי ורצתי משם מהר ככל האפשר.
כשהגעתי לחדר שלי חיטטתי בכסי בתקווה למצוא את המפתח שלי ולפתוח את חדרי הנעול, חיטטי פעמיים בכל כיס וכשגיליתי שאני לא מוצא אותו נכנסתי ללחץ. חיפשתי מהר בכל הכיסים, ודפקתי בכל הכוח על הדלת של החדר שלי. אך ליפני שמצאתי פתרון לעניין המפתח הנעול שמעטי כל עבה שמגיעה מאחורי ואומר
"מחפש את זה?" סובבתי את ראשי באטיות לאחור וראיתי שם שלושה אנשים גבוהי קומה עומדים מאחורי ואחד מחזיק מפתחות בידו. הסתכלתי וראיתי שכתוב על התג, את השם שלי.
"תחזיר לי את זה!" צעקתי. אך אותו אחד רק צחק והמשיך לנדנד את המפתחות.
"תחזיר לי את זה!" קראתי שוב, אבל לא חזק מידי.
"רוצה את זה? רוצה את זה? בוא תיקח את זה" הוא התגברי והרים למעלה את היד. רציתי עליו לקחת את המפתח אבל לפני שהצלחתי לתפוס אותו הוא הרים את היד שוב ושוב, ואני 'שחקתי' בזה כמו חתול שמשחק בכדר צמר.
"תחזיר לי את זה!" חזרתי שוב.
"אתה רצה את זה?" שאל הגבר שעמד לידו,
"לך תביא!" הוא צעק וזרק דרך החלון את המפתח שלקח מידו של הראשון. רצתי לחלון אך לפני שהספקתי להגעה עליו הגבר השלישי דחף אותי על הקיר והזהיר אותי לא לעצבן אותו, למרות שלא עשיתי שום דבר. שלושתם הלכו ואני מיד רצתי לחלון שעליו אף המפתח. תפסתי בעדן החלון והסתכלתי למטה. ראיתי חצר עם חמישה ילדים משחקים כדורגל ועוד כמה בנות יושבות על ספסל בצל עץ גדול ומדברות. השפלתי את מבטי יותר וראיתי את המפתח שוכב על הדשא שם ליד תחומי המגרש שמסומנים על הדשה הגעתי לחצר ורציתי לקחת את המפתח, וחזתי למעלה. פתחתי מהר את הדלת של החדר שלי, נכנסתי פנימה ונשענתי על הדלת כדי שלא תפתח. אחרי כמה שניות נעלתי אותה וזרקתי את המפתח על השולחן, התיישבתי על המיתה שלי ומחיתי את דמעותי. אחרי כמה דקות שישבתי על המיטה נשמעו דפיקות על הדלת, אני בחרתי להתעלם מהם והתכסתי בשמיכה הדקה שלי עוד יותר.
"תפתח את הדלת!" נשמע כל כול מעט מוקר מכיוון הדלת. המשכתי לשתוק.
"מטאו!" נשמע אותו קול אך הפעם יותר בקול רעם. הפעם זיהיתי את הקול, זה הקול של אחותי וונדה. קמתי מהמיטה ופתחתי את הדלת.