סיפור אמתי :(
הלכנו בכיתה, אני וניקול ידענו שמרכלים עלינו… היינו ה"שונות".
כל הכיתה שנאה ספרים, רק אני וניקול אהבנו ספרים, והשתוקקנו מכל סיפור חדש שהאחרת כתבה.
"אני יודעת שמרכלים עלינו", אמרתי באכזבה, "פעם היא הייתה החברה הכי טובה שלי…".
"זה קרה לי בבית הספר הקודם", אמרה ניקול גם היא, "ידעתי שזה יקרה גם כאן".
שתינו קמנו מהכיסאות, הייתה הפסקה.
קפצנו החוצה, כמובן לחצר בית הספר. שתינו טיילנו עם ידיים בכיסים מלאות התרגשות
מהשפה שהמצאנו.
הבטנו אחת בשנייה וחיוך גדול עלה על פנינו, ואמר לנו שהכל יהיה בסדר…
למלאך ספיר♥ (זו ניקול)
סיפור אמיתי שקרה היום…
תגובות (3)
זה אוד חמוד …
גם אני היחידה שאוהבת לקראו בכיתה שלי
וכול פעם שאני מתלהבת מסיפור ,
אני מנשה להראות לחברות שלי …
אבל אז , הן מסתכלות עלי במבט מוזר של :
"מה היא רוצה אחשב " … וזה קצת פוגע …
לחן לפחות יש זו את זו , אבל אצלי אין אף אחד …
מנחם אותי ליראות שלך יש לפחות מישהו להיות אתו
ולחלוק אתו את ההרגשה הזו של "להיות בחוץ "
אבל אני שקועה בה לבד …
סיפור יפה תמשיחי לכתוב
תודה לך, אני כל כל מבינה אותך! יש לי חברה מאד לא מקובלת.
היא תמיד לבד ואומרת שיש לנו אחת את השנייה.
אם ניקול לא הייתה מגיעה השנה לא הייתי יודעת מה לעשות…
היי שרון. אני אהבתי ;)