סיפור אמיתי

אוקי, קצת קשה לי להגיד את זה אבל… אני מאוהבת באקס שלי.
אני יודעת מה אתן חושבות. למה אני כזאת פתטית? למה אני לא מסוגלת לספר את זה לאף אחד? אז זהו, שזה הכל בגלל המחנכת שלי.
קראו לה שירן (שם בדוי). היא הייתה המורה היחידה שהצליחה להחזיק את הכיתה הרועשת והפטפטנית שלי. היא הייתה מצחיקה ומלמדת טוב. אהבנו אותה מאוד.
זה קרה בשנה של כיתה ד'. שירן, שזו הייתה השנה הראשונה שלנו איתה, הושיבה אותי ליד ילד בלונדיני, גבוה ויותר מדי רזה ששמו ברק. בשנה זו הייתה לי רגישות חזקה לסוכר לבן, לקמח לבן ולדברים מהסוג הזה, ובזכות זה התחילה השיחה בינינו.
והיא לא הפסיקה. יכולנו לדבר על כל דבר שבעולם, בעודנו מתעלמים מהצחקוקים של שאר הילדים בכיתה – "אתה והיא מאוהבים".
אבל אפילו כשאת ילדה קטנטנה יש לך בעיות, וזו הבעיה שגרמה לי להתחשל לקראת שאר הכאבים שהיו לי בחיים.
הייתה מישהי אחרת.
קראו לה גלי. הילדה הכי חמודה שהכרתי וחברה נפלאה. זאת הייתה מי שהייתי צריכה להתחרות מולה.
אבל לא עשיתי את זה, כלומר נשארתי נאמנה גם לה וגם לברק. הכל היה ממשיך כך, עד שהיא עברה דירה הרחק, הרחק מכאן.
ואז נשארנו רק הוא ואני. תמיד.
חלפו שנים, והגענו עד לכיתה ו'. מעולם לא היינו יותר קרובים, עד… שהגיעה ההתפצלות. היינו צריכים לבחור – האם שנה הבאה אנחנו עוברים לחטיבה אחרת וברמה גבוהה יותר, או נשארים בחטיבה של הבית ספר שבו גדלנו.
לא רציתי לעזוב. ידעתי שלא אסלח לעצמי.
אבל ברק עזב.
לפני סיום השנה הוא הזמין אותי לבוא אליו, ואחרי שדיברנו כמה זמן הוא אמר לי שאנחנו צריכים להיפרד.
המילה שהכי נצרבה לי בראש זה "צריכים".
כל הנסיעה הארוכה הביתה לא אמרתי כלום, אבל רק בלילה הנחתי לדמעות לפרוץ החוצה ולהיספג במצעים החדשים של המיטה שלי.
למרות שחלפו שנה – שנתיים מאז, ושירן עזבה, בין החטיבה שלי לחטיבה שלו מפרידה רק גדר סורגים.
ואני יודעת, פשוט יודעת שמבעד לחיוכים המזויפים לחברים המזויפים ולתסרוקת המוהק המזעזעת זה עדיין איכשהו הוא.
העיניים הכחולות, השיער הבלונדיני, הגוף המקלוני והגובה הם כל מה שאני יכולה לזהות בו, עכשיו כשאני מציצה בו מדי יום מבעד לגדר הסורגים, אל החטיבה החדשה והמפוארת הזאת.
החטיבה שהוא העדיף אותה על פניי.