סיפורן של דנה ויובל
הכל התחיל בסוף החופש הגדול, כשעברנו לבית החדש.
אימא ואבא היו עסוקים עם המובילים אז אמא אמרה לי ללכת לגן השעשועים שבשכונה , לא ידעתי איפה זה אז סתם טיילתי לי ברחוב. ראיתי עצים, פרחים, בתים גדולים, מרפסות ואנשים ולבסוף – לאחר חצי שעה בערך, הגעתי לגן השעשועים.
זה היה גן גדול מלא שבילים, עצים, פרחים, נדנדות, משחקים ואפילו ארגז חול גדול.
כשהגעתי לא היה שם אף אחד אבל לאחר זמן מה נשמעו מרחוק קולות צחוק ובעקבותיהם באו ילדים רבים – קטנים, גדולים, שמנים, רזים; כל מיני ילדים. לבסוף הגיעה לגינה ילדה שנראית בערך בגילי: היו לה שתי צמות שחורות קצרות, עור שחום, עיניים חומות ופה צוחק.
היא התקרבה אלי ואמרה :"היי, אני יובל, איך קוראים לך?"
"דנה" לחשתי "אני חדשה פה."
"יופי , יש לנו שכונה מאוד יפה , אני יכולה לעשות לך סיור מתי שהוא ולהארות לך את הכל!…" אמרה וצחקה.
היא דיברה מהר, ולא הבנתי את כל המילים אבל המשכנו לדבר וגיליתי שהיא קטנה ממני רק בשבוע ושהיא די נחמדה.
היא עשתה לי סיור בשכונה והראתה לי את בית הספר, מרכז החוגים ועוד מקומות… המשכנו להיפגש כל יום.
כשהתחילה שנת הלימודים הגעתי לכיתה מוקדם; אני אוהבת לראות איך כולם מגיעים וחשבתי שככה אוכל לראות ולהכיר טוב יותר את הילדים. כשיובל הגיעה היא שאלה את המורה אם היא יכולה לשבת לידי וכשזאת ענתה בחיוב התיישבה יובל בכיסא הריק שלצדי.
במשך זמן רב היינו החברות הכי טובות בעולם, היא ידעה הכול עלי ואני ידעתי הכול עליה. כל ההפסקות היינו ביחד, הסתודדנו בשיעורים וישנו אחת אצל השנייה…
לקראת אמצע השנה התחילו להיות אצלנו בכיתה זוגות, גם לי היה חבר קראו לו גיא .
בהתחלה ליובל לא היה אכפת שיש לי חבר והיא אפילו עזרה לו להציע לי חברות… .
אבל לאט לאט גיא התחיל להציק לחברות שלי, הן לא התרחקו ממני… חוץ מיובל. ליובל נימאס מההצקות של גיא והיא התחילה להתרחק מימני, אמרתי לגיא שיפסיק להציק לחברותי אבל הוא רק אמר "בסדר" והמשיך להציק…
בחופש הגדול החברות שלי ושל יובל ממש הידרדרה… אולי היא לא יכלה לסבול יותר את ההצקות של גיא ואולי לא נתתי לה את הזמן שנתתי לה פעם.
בתחילת השנה הגיעה לכיתה ילדה חדשה, היא היתה רזה , די נמוכה ובעלת עור חיוור ושיער בלונדיני, קראו לה סתיו.
יובל וסתיו נעשו חברות ממש טובות, יובל כאילו החליפה אותי בסתיו, הן ידעו הכל אחת על השנייה ויובל אפילו עברה לשבת ליד סתיו….
באחד הימים כשחיכיתי ליובל בצומת כדי שנלך יחד לבית הספר, היא לא הגיעה…
בסוף הלכתי לבד. בכיתה ראיתי את יובל ושאלתי אותה:" למה לא היית בצומת?" "אהה, הלכתי עם סתיו " היא אמרה.
לא היתה בעיה עם זה כל עוד זה לא היה קשור אלי. התחברתי גם
למחרת, כשעברתי ליד יובל שאלתי אותה אם היא רוצה שנחזור להיות חברות. "רק עם גיא הזה שלך יפסיק להציק לי" היא 'זרקה' והלכה להסתודד עם סתיו. אני עם סתיו ונעשינו ידידות.
כעבור כמה זמן יובל וסתיו נעשו קרובות כל כך עד שהן היו תלויות אחת בשנייה, ויובל כמאט שכחה אותי ולא דיברה איתי כי היא היתה עסוקה בסתיו, לא שהיה לי משהו נגד סתיו היא באמת ילדה מאוד נחמדה אבל אני כעסתי על יובל שהתרחקה מימני בגלל ילדה שעד עכשיו היא בקושי הכירה
בינתיים נהיתי חברה של ילדות אחרות כמו יעל או מיכל אבל זה עדיין לא היה כמו יובל… שיחקתי איתן, דיברתי איתן וישנתי אצלן אבל זה לא היה כמו לדבר עם יובל או לשחק איתה…
החלטתי לעשות מעשה: הלכתי לביתה של יובל בשביל "לחדש את החברות" אבל שמעתי את קולה של סתיו…. חזרתי לביתי מאוכזבת וחשבתי על פיתרון.
בסיום הלימודים קבעתי עם גיא אצלי אחרי הצהריים והלכתי הביתה.
כשגיא הגיע הזמנתי אותו לחדרי, התיישבתי על המיטה ואמרתי:" גיא, תקשיב אני לא יכולה יותר, אני כל הזמן סולחת לך אני רוצה שתפסיק להציק לחברותי." "אבל למה?" שאל גיא והבעת תמיהה על פניו "כי הן מתרחקות מימני בגללך, אני מצטערת אבל אם לא תפסיק אז אולי כדי שניפרד.." "בסדר – בסדר ,אני ינסה להפסיק…" אמר גיא.
בלילה לא הצלחתי להירדם- הסתובבתי מצד לצד במיטה, אלפי שאלות הסתובבו בראשי: האם יובל תשים לב לשינוי?, האם נחזור להיות חברות?, מה היא תגיד? ועוד מאות שאלות, הרגשתי שהראש שלי מתפוצץ!!! לבסוף נרדמתי ושקעתי בשנה רצופת חלומות וסיוטים.
בבוקר, כאשר צלצל השעון המעורר קפצתי מהמיטה כנשוכת נחש, התלבשתי, צחצחתי את שיני, ירדתי למטה, אכלתי ארוכת בוקר, לקחתי את הכריך שלי ויצאתי לבית הספר –להוטה לראות את השינוי. עוד אני הולכת, שמעתי את הצליל של "הודעה חדשה" בטלפון הנייד שלי. כאשר הוצאתי אותו מהתיק ראיתי את ההודעה:' דנה, תפגשי אותי היום ב-5 בגן השעשועים ,אנחנו צריכות לדבר. – יובל.'
אני מודה שנלחצתי: מה היא רוצה? , האם זו באמת היא?, ואם לא- מי זה יכול להיות?, ללכת? לא ללכת?, מה לעשות??? למרות השאלות החלטתי להתגבר על המשבר בעצמי ולא לערב את אימא כי ידעתי שהיא תאסור עליי ללכת.
כל היום לא הצלחתי להתרכז, המוני שאלות הסתובבו לי בראש –מיליוני שאלות!!
כשנשמע ה"צלצול הגואל" רצתי הביתה בשיא המהירות, אבל משום מה הדרך נראתה כאילו היא לא נגמרת… שלבסוף הגעתי הביתה, אמרתי לאמא שלום חטוף, אכלתי את השניצל שלי ועליתי לחדרי. התחלתי להכין שיעורים- חשבון, עברית, אנגלית, מולדת – אוף כמה שעורים!!! אבל אני לא התעצלתי כרגיל, התיישבתי וניסיתי להבין על מה השאלות, ידעתי שאימא לא תרשה לי ללכת עד שאסיים את שיעורי, אבל לא הבנתי כלום! לאחר שעה ארוכה של הרהורים ומחשבות, הצלחתי לגמור את כל השיעורים. הבטתי בשעון וראיתי שהשעה כבר רבע לחמש, ירדתי למטה ויצאת מהבית, אימא קראה אחריי: "לאן את הולכת, קחי סוודר!" אבל אני כבר לא הקשבתי.
כשהגעתי לגן השעשועים, לא היה שם אף אחד, כעבור כחצי שעה כשכבר עמדתי לחזור ראיתי דמות כהה, בפינה מנופפת לעברי… הדמות החלה להתקרב אלי בצעדים הולכים וגדלים, ולאט לאט היא קיבלה צורה ברורה של ילדה, זו הייתה יובל. יובל התקרבה ואמרה:" היי, דנה" בקול רגיל שלא היה מפחיד אותי אילו הרוח נשבה בשקט בשערי והכל חשוך כל כך. "היי" אמרתי "למה קראת לי ?" "רציתי לדבר בלי כל האחרים…"היא אמרה. "אני רוצה שנחזור להיות חברות ואם לא אז לפחות ידידות." "מה גיא הפסיק להציק לך?" שאלתי בתקווה "לא." היא ענתה בפשטות "אז למה את רוצה לחדש את החברות?" שאלתי את הדבר הראשון שעלה בראשי "כי הבנתי שלא מספיק רק חברה אחת.., צריך להיות בקשר עם כולם כדי שלא יקרה מצב שמישהי נשארת לבדה…"
תגובות (0)