כבר חשבתי לצאת דרך תעלת האוורור, אבל בשביל מה?! יש לי כפכפים.
כל הסיפור התחיל בבוקר יום ההולדת שלי, כשחיטטתי במגרות, בערימת הבגדים שעל הכיסא בחדר, ואפילו (ואל תגלו לאף אחד) בסלי הכביסה המלוכלכת. ובכן כן, הייתי עד כדי כך נואשת שחיפשתי בכביסה המלוכלכת זוג גרביים ארורים!
אבל למרות חיפושיי המתישים, לא מצאתי דבר, ובלית ברירה, נעלתי את כפכפיי "ברזיל" שלי (האלו שעושים איתם ספונג'ה? מכירים? ) והתחלתי ללכת לבית הספר, כשחשש קל נישא על כתפיי.
שני דברים על בית הספר שלי :
ראשית, בכל הקשור לתלבושת אחידה, נעליים, חולצות בטן וכדומה – הוא נוקשה מאוד, ובמיוחד בשביל לוודא שהתלמידים לא מפרים את החוק, עומדות בפתח השער הקטן של בית הספר – לפחות שלוש מורות.
(הן טוענות שהן שם בשביל לברך את התלמידים לבוקר טוב, אבל אנחנו כבר יודעים למה הן שם באמת…)
כבר בטח, אומרות "בוקר טוב" חפוז, וסורקות אותך עם עייני הלייזר שלהן.
שנית, אני לא יודעת למה, ומי החליט על זה – אבל ביום שישי, לפחות לכיתה שלנו, יש מערכת שעות של שעתיים. כן, מה ששמעתם, שעתיים. שעת חינוך ושעת היסטוריה.
ההה, על כל פנים, כשהגעתי לביה"ס, לרוע מזלי ראיתי שלא אחרת מאשר השוטרת הראשית של בית הספר, לתלבושת אחידה – הגברת שרה מצרפי, עומדת בשער.
היא מסוג המורים האלו שתמיד מחייכים והקול שלהם שקט ונעים, אך משום מה, כל מה שהן אומרות עם הרוך והנעם הזה, אלו דברים מסוג:" לא, אני לא מרשה לך לצאת" , "אז כנראה שלא תשתתף בטקס היום" , "מה אני יכולה לעשות? זה אתה שתישא בתוצאות" , "לפי חוק מספר 666 סעיף, ז' – לא הבאת את האישור לפני התאריך הזה והזה, לכן אני מצטערת, (חיוך רחב) אתה לא תצא לטיול השנתי השנה."
או בקיצור – דורשת אגרוף לפרצוף.
אבל איפה הייתי? הו כן! קרובה מאוד לאבדוני הגדול! הרי כולם יודעים שבשעת חינוך תמיד יש עוגה, ולהיסטוריה היה חשוב להגיע כי ביום שלישי יש לנו מתכונת בהיסטוריה (מתכונת = משהו שקשור לבגרות). ולכן לא רציתי להיתפס.
היא, ועוד שתי מורות שפטפטו ולא כל כך שמו לב מי נכנס ומי לא, עמדו בשער – ואני התחבאתי מאחוריי מכונית אחת. שרה דיברה בטלפון, וזה עזר לי קצת, אבל זה עדיין היה מסוכן.
בגלל שכבר היה צלצול, רק המאחרים באו עכשיו, אבל הן באו בבודדים – פתאום, למזלי הגדול, צעדו להם שתי בנות אחת ליד השנייה.
מיד זינקתי על ההזדמנות!! והלכתי מאחוריהן, צמודה ככל האפשר אבל רחוקה מספיק כדי שהבנות לא יחשבו שאני מטרידה אותן; ומנסה חזק חזק לגרום לרגליים שלי להיות בלתי נראות.
הטריק שלי הצליח – עברתי את שרה מצרפי בביטחון ואפילו החזרתי לה "בוקר טוב" כדי להודות לה על כך שלא שמה לב בטיפשותה, לכפכפיי, פורעי החוק.
בכל אופן, נכנסתי לשכבה, שמחה וטובת לב, אך כעת ציפתה לי הפתעה אחרת, לא טובה במיוחד.
כל הכיתות כבר היו בתוך השיעור, אך הכיתה שלי הסתובבה באין-אונים במסדרון.
שאלתי מה קרה, והתחוור לי שהמחנכת לא נמצאת בשום מקום.
הלכתי עם הקבוצה שפנתה לברר את העניין, וכששאלנו את האחראית מערכת ואת רכזת השכבה ואת המזכירה – נודע לנו אפילו פרט נוסף, קטנטן אך מתסכל.
המחנכת לא הגיעה היום לבית הספר, ונחשו מי עוד?
כן, נכון. גם לא המורה להיסטוריה.
המומים, נרגנים, מאוכזבים ובעלי מוזה שופעת להפגנה , יצאנו לעבר השער, כדי לחזור הביתה. אציין שגם לי היו דברים לעשות היום. זה היה יום הולדתי, והיו לי דברים רבים מאוד לארגן עד הצהריים!
בדרך נשמט כפכף אחד מרגלי, וחזרתי להרים אותו.
זה עיכב אותי והייתי האחרונה בקבוצה שדרשה לחזור הביתה.
השומר היה כעת בשער.
וגם הוא לא אחד מהאנשים בצוות בית הספר, החביבים עליי במיוחד. אם יש דבר שלו הוא קנאי בצורה רבה מאוד, הם החוקים של בית הספר (אבל אל תחששו, יש מורים אחרים שזה לא ממש אכפת להם. המורה שלי לפסיכולוגיה. המורה המחליפה שמרשה לנו להעתיק במבחנים, דוד השרת, המורה לספורט של כיתות ט' שהצטערנו מאוד כשאנו לא לומדים איתה השנה, האחראית הפדגוגית שהיא מותק אמיתית! ועוד רבים…)
השומר הכניס בזריזות את אחרוניי המאחרים וסגר את השער.
היו וויכוחים, קריאות, רקיעות ברגליים, נסיונות להסביר וסינוניי:" איזה בית ספר מטומטם…" אך דבר מזה לא פתח את ליבו של השומר, שייפתח את השער ליציאה.
הכל הלכו משם ממורמרים ובעלי דעה נחרצת על הביה"ס.
אך היות והייתי אחרונה, אף אחד מהכיתה לא ראה אותי הולכת אל השומר בעצמי.
לא ידעתי מה עוד אוכל להגיד לו. שיש לי יום הולדת? שיש לי מסיבה עם המון אורחים שבאים היום בצהריים ושיש לי טונה עבודה על הראש? היה בטוח שללא ספק הוא לא יסכים להוציא אותי מסיבות מעוררות רחמים והבנה.
ולכן, כשניגשתי אליו וכבר עמדתי לפתוח את פי ולספר לו על מצבי העגום, רעיון אחר, גאוני! גדול! כביר! צץ במוחי בשנייה האחרונה, ונופף בידיו.
"אתה יכול בבקשה ל…?"
"לא. אני לא מוציא אף אחד"
"אבל באתי עם כפכפים, ושלחו אותי הביתה."
כן. פשוט ככה. זה מה שאמרתי לו. והוא לקח את זה! הרי שאם לא תירוצים מהלב יגרמו לו להוציא אותי, הן תירוצים על חוקי בית הספר, אותם הוא כל כך אוהב, מקפיד ומכבד – יגרמו לו לפתוח את השער.
"טוב, אבל מהר, ואל תחזרי על זה שוב!"
הנהנתי במהירות, ובזריזות של עכבר יצאתי מבית הספר אל החופש!
מצד אחד שמחתי עליי, אך מצד אחר הצטערתי על שאר ילדי הכיתה שלי, שלא יוכלו לצאת עד אשר ייגמרו הלימודים. העדפתי ושמחתי שאיש מהם לא ראה אותי.
בדרך ילדה אחרת מהכיתה איחרה. הזהרתי אותה לבל תיכנס! הסברתי לה, היא הודתה לי והייתה המומה. כאשר הסתובבה וחזרה הביתה, שמעתי אותה מקללת את סידרו של בית הספר, ועל חוצפתם של המורים, שמכריחים אותנו לבוא לשעתיים, אך הם בעצמם לא מגיעים ואף לא מודיעים.
הצפריר הנעים של הבוקר נשב על פניי ובדרך חשבתי על לא מעט דברים. על היום הולדת, על מזלי הטוב, על הכפכפים שלא יאמן, אך הם הצילו אותי!
באמת שהייתה לי הרבה עבודה לקראת המסיבה, וחשבתי מה היה קורה אילולא באתי היום חצי יחפה. צחקתי כשדמיינתי את עצמי זוחלת בתעלות האוורור של בית הספר כמו נינג'ה, קופצת מעל גדרות, משתקת את השומר באומנות לחימה, ובורחת עם גלגלונים, ופליק-לקים באוויר.
חזרתי הביתה, התחלתי מיד לסדר ולארגן, אפילו הצלחתי לאכול בדרך, ואפילו מצאתי זמן לשבת, ולכתוב את הסיפור המדהים שקרה לי הבוקר.
ואני נשבעת שהוא קרה באמת.
אבל עכשיו תסלחו לי, אני צריכה לבדוק מה שלום העוגה בתנור.
תודה שקראתם!
תגובות (0)