תובנות בארומה

היום התקדמתי עוד צעד ועשיתי עוד קרע במעטפת. עוד כמה ימים הכל יגמר. אוי איזה בוקר קשה. לאן ממשיכים מכאן? אני חייבת הפוך חזק ואויר.
בחוץ הרוח נושבת חזק ואני נותנת לה ללטף את פניי ומחייכת כשאני רואה את "ארומה" בפינה.
אני נכנסת פנימה, מורידה את המעיל והצעיף ומתיישבת. חושבת על הבוקר שהיה.
המלצר כבר מגיש לי את ההפוך הגדול והחזק בכוס זכוכית, כמו שאני אוהבת, ואני מנצלת את הזמן הפנוי שיש לי ובודקת הודעות. אני מגיבה בתשובות קצרות ומתעלמת מהטלפונים. אין לי חשק לדבר יותר מידי. שקט – זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. זמן מעולה לחשבון נפש.
היה קשה לפספס את הכניסה שלו. כמה רעש.
הוא נחת צמוד לשולחן שלי אחרי שנתקל ברגל השולחן הסמוך ונפל על הרצפה.
אני מביטה לצד ימין שלי ורואה בחור חמוד וקצת מעופף אוסף בייאוש מוחלט אין ספור דפים שהתפזרו לכל עבר על הרצפה.
אני סוקרת אותו במבט אדיש ושוקלת אם לקום ולעזור לו אחרי שאיש בסביבה לא סופר אותו. טוב נו.
אני קמה ומתכופפת לעברו ובלי לומר מילה, אוספת את הניירות יחד איתו.
"אוו תודה, את ממש לא צריכה…." הוא ממלמל ונראה מופתע כשהוא רואה אותי לידו.
"שטויות. אני אוסיף את זה לספר המעשים הטובים שלי" אני עונה בלי חיוך ומוסרת לו את המסמך האחרון. "אני יכול להזמין אותך לקפה?"
"אתה יכול, אבל אין צורך" אני עונה ועוברת למצב עמידה.
"אני אשמח. בכל זאת?" הוא שואל בהיסוס, ואני מנענעת בראשי לשלילה ומתיישבת חזרה במקומי.
הוא נראה קצת מאוכזב, מודה לי שוב בחיוך מבויש ותופס לו פינה משלו, לא רחוק.
אני פותחת את הלפטופ שלי, לוקחת עוד לגימה מהקפה ומתחילה לעבוד קצת, היום אני אומנם בחופש אבל עדיין זה לא אומר שאשאיר בצד את המאזן שמחכה לי. ככה זה שאת מנהלת חשבונות. חובה לעמוד בלוח הזמנים.
הבחור המעופף מגניב אלי מבטים כל עשר שניות בממוצע.
מה הוא רוצה? הוא שוב מתקרב לכאן. מה עכשיו?!
"סליחה…אני מקווה שאני לא מפריע לך." הוא אומר בלחש.
"שוב הפלת את התיק שלך?" אני מביטה בו בחיוך מאולץ ורואה שהוא מסמיק אז אני חוזרת להביט בלפטופ שלי.
"אה, לא. אני…רציתי לדעת אם שינית את דעתך בנוגע לקפה – אולי?"
"האמת שלא. יש לי גם הרבה עבודה…" אני עונה בלי להביט בו.
"חמש דקות ואני הולך". הוא מתעקש ואני מפנה אליו מבט תמוה. מה נסגר?
"טוב. אם אתה מתעקש". אני עונה והוא חוזר עם הקפה שלו ומשתדל לא ליפול הפעם.
אז קוראים לו אריק והוא סטודנט שנה שניה לתואר שני בפסיכולוגיה. "אז אתה פסיכולוג הא?"
הוא מהנהן בראשו ומספר לי על הלימודים וכמה הוא מחכה לסיים את השנה ולהתחיל את ההתמחות כפסיכולוג קליני.
"ואת? מה את עושה בחיים?"
"אני מנהלת חשבונות וחוץ מזה, חיה לי מיום ליום ומפזרת את ימיי לרוח" אני מפגיזה תשובה מקורית וזוכה לחיוך ממושך. חיוך יפה יש לומר. בכלל, כשאני מביטה בו אני מבינה כמה הוא יפה. מעניין שלא ראיתי את זה קודם.
כשאני מספרת לו בקצרה על העבודה המשעממת שלי, הוא נראה מופתע.
"את בטוחה שאת עוסקת בתחום שאת אוהבת?"
"למה אתה שואל?" אני זוקפת גבות בפליאה.
מאיפה לעזאזל הוא יודע?
"סתם. את נראית יותר טיפוס של הפקות אירועים או משהו בסגנון."
"וואלה. אולי. זו אומנם עבודה משעממת אבל מכניסה לא רע. ואם כבר מדברים על עבודה, יש לי כמה דברים לסיים. אני רומזת בעדינות שזמננו תם. "ומאיפה את?" הוא שואל ומתעלם מהרמיזה שלי. ”מכאן. תל אביב. אתה?"
"כמוך. אני כאן בגלל הלימודים. לא ממש אוהב את תל אביב. אני גר כאן עם שני שותפים. מקווה לעבור לגור לבד בשנה הבאה. לא כ"כ מתחבר לשותפים".
"גם אני לא". אני מודה והוא מספר על עצמו בקצרה, בן 32 ורווק תל אביבי לא ממש טיפוסי, במקור הוא מירושלים. ואני רואה שהוא קורן כשהוא מדבר עליה.
"בירושלים יש אויר שמנקה לך את הנשמה" הוא מסביר מדוע הוא אוהב את ירושלים הרבה יותר מתל אביב. ”אני ממליץ לך בחום לבקר אותה לפעמים. זה יעשה לך טוב". הוא ממליץ בחום ואני זוקפת גבות בתגובה. "אז, תגידי…יש לך חבר?" הוא שואל ממוקד בקפה שלו.
"לא. למה? אתה רוצה להיות חבר שלי"? אני שואלת בלי למצמץ והוא שוב מסמיק.
"את תמיד כזו ישירה"? הוא שואל במבט בוחן.
"בדרך כלל. למה אתה חושב קוראים לי שיר?" אני מסבירה, קצת משועשעת .
"אז את שיר הישירה שיש לה ספר של מעשים טובים?" הפעם אני מחייכת לראשונה ללא מילים.
"אין תגובה? אוו." הוא נראה מרוצה. "מקווה שלא הבכתי אותך, למרות שאני מאד מעריך אנשים ישירים".
"אפילו לא קרוב". אני מנענעת את ראשי בשלילה. "אז אין לך חבר. בעל?" הוא ממשיך לחקור.
אני משתפת שאני בת 35 וגרושה עם שלושה ילדים. הוא נראה מופתע ואני נושמת לרווחה.
עכשיו הוא בטח יאבד עניין ויזחל חזרה לשולחן שלו.
"ואיך את מרגישה עם כל העניין של הגירושים והכל? – אני מניח שזה לא פשוט…"
"אתה שואל כפסיכולוג או כאדם הזר שפגשתי לפני שעה?" הוא שוב מחייך אבל הפעם לא נראה נבוך. "איך שנראה לך. את לא חייבת לענות כמובן".
"נכון – אני לא".
"טוב, אני מקווה שפרק ב' בחייך יהיה משמח יותר, נראה לי שזה מגיע לך".
"כן. לגמרי מגיע לי. תודה." אני אומרת מהורהרת ואז מציצה בשעון. אנחנו מדברים כבר כמעט שעה. "יש לך זמן עד הערב" הוא אומר בלחש, מתחמק ממבטי השואל.
"מממ…מה יש בערב?" אני שואלת משועשעת כשהוא שומר על זכות השתיקה.
"אתה מזמין אותי לדייט?"
"כן."
"אל תיעלב – אבל אני לא בעניין של דייטים בתקופה הקרובה".
"אני לא נעלב. אז לא דייט".
"מה אתה מציע?"
"שנדבר".
"נדבר על מה?" אני מתקשה להבין את הפסיכולוג.
"על מה שאת רוצה מעצמך, מהחיים, מהסובבים אותך."
"ולמה שאני אדבר על זה איתך?" אני שואלת בתמיהה.
"כי אני מציע לך. ומרגיש שאת זקוקה לזה".
"אתה אמיתי?" אני שואלת קצת בהלם. "למה שאשוחח על החיים שלי עם בן אדם זר?"
"אני כבר לא זר. ואני לא מכריח אותך. אם תרצי לדבר, אני כאן."
הוא אומר במבט אטום וכותב את מספר הטלפון שלו על מפית נייר ומוסר לי אותה.
"שאני אבין – זו הדרך שלך להתחיל עם נשים?"
"מעולם לא הצעתי לאף אחת את מה שהצעתי לך כרגע". הוא אומר בכנות.
"אהה. ולמה אני זכיתי להיות "הראשונה"?
"כי ככה." הוא עונה ומושך בכתפיו. לא נראה לי שהוא מתכוון לפרט יותר.
"וואלה. וכמה תעלה לי פגישת שיחה איתך ד"ר?"
"אני לא אגבה ממך כסף". הוא נשמע כמעט נעלב.
"באמת? נשמע תמוה למדיי. אבל אני אחשוב על ההצעה שלך".
אני משתדלת לא להראות מבולבלת ובוחנת אותו בעיון. אני מביטה עמוק לתוך עיניו, חודרת ובודקת ולהפתעתי מוצאת שם חמימות וכנות גמורה ועוד משהו לא ברור. תחושת אי נעימות מציפה אותי ואני מרגישה שמיציתי את השיחה.
"נראה לי שאני צריכה לזוז. משהו צץ לי". אני ממהרת לסגור את הלפטופ ומכניסה אותו לתיק. אין לי כוח לחפירות באופן כללי – אז מאנשים זרים ומוזרים?
"כבר הולכת?" הוא שואל מאוכזב.
"כן. נראה לי שאמשיך לעבוד מהבית. אני צריכה שקט וכאן – לא נראה לי שאמצא אותו".
"את יודעת – לברוח זה לא פתרון. אבל זו בחירה שלך." עכשיו אני ממש בהלם. מי הוא חושב שהוא?
"לא ברור לי מה נסגר איתך אבל אוותר להבין בשלב הזה. אגב, ביקשת לשבת חמש דקות – ודיברנו יותר משעה. זו גם הייתה בחירה שלי. עכשיו אני בוחרת לומר לך לא תודה על הנכונות לעזור פלוס שלום יפה". אני מסכמת וקמה.
"שכחת את הטלפון שלי" הוא מודיע לי באדישות ונעמד אף הוא, ידיו בכיסים.
"לא שכחתי". אני עונה בחיוך ויוצאת. מיי גאד איזה טיפוס מוזר…
בחוץ אני מניחה את האוזניות שלי ומצמידה חזק, מתמסרת לעילאי ולילדי החוץ שצועקים לי ברקע:
קדימה – הלאה הלאה
מי שנמצא למעלה
בסוף כמו אבן ידרדר לתהום
קדימה – הלאה הלאה
האנשים למטה מחכים שתעשה להם שלום
אני עוצרת במקומי. מילות השיר מהדהדות בראשי ואני מוצאת את עצמי חוזרת לארומה, מתקרבת לשולחן שלי ורואה שהמפית עוד שם מונחת, מקופלת כפי שהייתה.
אני לוקחת אותה במהירות ומסתובבת, מרגישה היטב את העיניים של אריק מדגדגות אותי בגב כשאני יוצאת.