"תאונת דרכים"

פרק ג'

ועכשיו חמודה עלי להפרד ממך כי אני יוצא עם אשתי ובתי הפעוטה לחופשה קצרה ואחזור תוך 3 – 4 ימים וכל ההנחיות נמסרו לצוות המטפלים בך ואני סמוך ובטוח שכשאשוב תהיי עוד יותר חזקה, ואזהעוגה איבדה את ריחה וטעמה והתה הפך לתפל החדר החשיך לפתע ומיכלי רק רצתה את ד"ר בירן כאן לידה וידעה שזה לא צודק כי הוא נתן לה מה שאף אחד לא נותן והגיע הזמן כי ישהה עם אשתו ובתו כי הלוא איש משפחה הוא הראש הבין אך הלב זעק בתוכה ד"ר בירן אני רוצה אותך.

לאחר שהתאוששה מעזיבתו ש"ל ד"ר בירן את החדר הניחה את המגש על השידה הקטנה שהיתה מונחת לצידה והתפנתה להתבונן סביבה ולראות היכן בלתה 20 יום והיא לא זוכרת מאומה. מיכלי הפנתה את פניה ימינה ושמאלה וראתה חדר גדול עמוס מכשור רפואי רב והדבר שהכי העציב אותה הוא שהיא החולה היחידה בחדר הגדול הזה וזאת משום שמצבה היה קרוב לודאי אנוש. מיכלי לא רצתה יותר לחשוב ובאמת קיוותה בסתר ליבה כי תתאושש מהר ותוכל לחזור הביתה אבל היכן הבית מי היא משפחתי לאן הלכתי ברחוב כשרכב העיף אותי ונמלט אינני יודעת ואינני זוכרת מאומה.

הזכרונות מתחילים רק בחדר זה והרגשתי היא שכאן נולדתי היום. וכך תוך כדי מחשבות הרהורים שאלות ששאלה את עצמה וכמובן אין לה תשובות' עצמה מיכלי את עיניה ושקעה בשינה , זאת שינה שגאלה אותה מכל האי ידיעה והיא בוודאי תעזור לה להשתקם לפחות פיזית וזה חשוב מאד שתוכל להלך בעצמה ולא להזדקק לזולת כפי שנזקקה במהלך ה-20 הימים האחרונים..

חלפו מס. שעות ומיכלי ניעורה משנתה וקראה בקול חלש "דנה דנה את כאן" ? אך למיטתה הגיעה אחות אחרת והודיעה לה דנה כבר סיימה את משמרתה וביקשה למסור לך את אהבתה ושתהיי חזקה ואני כעת לרשותך מיכלי. "שמי ירדנה והגיע השעה לאכול ארוחת צהרים." מיכלי מתעקשת אבל אני אכלתי רק לפני זמן קצר ארוחת בקר" … "לא מתוקה מאז שאכלת רבע מהעוגה שהוגשה לך ושתית מעט תה חלפו כבר 4 שעות וזה הזמן לארוחת צהרים." מה ישנתי 4 שעות ?"

כן חמודה וזה רק יכול לעזור לך להשיב לעצמך את הכוחות שאת כה זקוקה להם ולחזור לעצמך". ירדנה ביקשה ממיכלי כי תחזיק בה חזק ותשתדל לעזור לה ולאט לאט היא רוצה להורידה מהמיטה ולהושיבה בכורסא הסמוכה למיטתה והיא הזהירה אותה מראש יתכן ותחושי בסחרחורת אך אל דאגה לא אעזבך לבד ולו לרגע. ירדנה לקחה סדין נקי מארון הכביסה וריפדה את הכורסא ואט אט הושיבה את מיכלי על המיטה והחלה להורידה ממנה ממש כמו שמתנהגים כלפי תינוק קטנטנן שזה עתה נולד כך התנהגה ירדנה עם מיכלי.

כשהתיישבה מיכלי על הכורסא מיד חשה בסחרחורת ועצמה את עיניה. ירדנה לא משה ממנה, והחזיקה את ידה. כעבור זמן קצר הסירה מיכלי את ידיה מעיניה ואמרה לירדנה "עכשיו אני חשה טוב יותר ונעים לשבת במקום לשכב." ירדנה הביאה לה ספל מים וביקשה ממנה כי תלגום לאט מס' לגימות והניחה בתוך ידה פעמון ואמרה לה: "אני הולכת למטבח להביא לך ארוחת צהרים אך באם תרגישי שאת זקוקה לי אנא צלצלי בפעמון ואני מיד אגיע אליך." …" תודה ירדנה אני מקווה שלא אזדקק." וכך יצאה ירדנה מהחדר ומיכלי נשארה יושבת על הכורסא לוגמת אט אט מהמים לפתע נזכרה בד"ר בירן ומלמלה לעצמה אני מקווה שהוא מבלה היטב ויחזור במהרה. לאחר דקות בודדות נכנסה ירדנה לחדר כשמגש בין ידיה וטרם הניחה אותו ליד מיכלי אמרה לה:: " ד"ר בירן טלפן ושאל לשלומך ומאד שמח שהצלחת לרדת מהמיטה וביקש כי תמשיכי בהדרגה ותתקדמי וכן מסר שיש לך גם ד"ש מאשתו " .

מיכלי חשה שקרבייה נהפכים בתוכה ושמחה ורגש בלתי ברור הציף אותה ורק קיוותה כי ירדנה לא שמה לב. ואכן ירדנה הניחה את המגש על השידה שהזיזה אותה וקירבה לכורסא ואמרה לה מיכלי, תאכלי כמה שאת יכולה ורוצה והעקר לאכול לאט וללעוס היטב, ואז יצאה מהחדר ומיד שבה עם כוסית . קטנטנה בידה ואמרה למיכלי לאחר שתסיימי את הארוחה אני אבקשך שתיטלי את הכדורים שבתוך הכוסית ומהיום והלאה נקווה שלא תצטרכי לחזור ולקבל אותם דרך הוריד אלא תבלעי אותם. מיכלי נותרה לבדה והתיאבון משום מה קצת "ברח"

המשך יבוא