שני ילדים תיאלנדיים

כל הארץ עכשיו כמרקחה על חוק הפונדקאות. במיוחד להורים חד מיניים. שתי אמהות או שני אבות. והארץ מתחלקת לאלה שבעד לאפשר את הולדת הילדים על ידי נשים פונדקאיות להורים החד מיניים ולאלה שפשוט נגד או נמנעיםד.

ןאני מסתכלת סביב. יש מלא תינוקות וילדים , שמחכים לאימוץ בבתי חולים או במעונות או בבתי יתומים. מצווה גדולה לקחת תינוק או תינוקת ולתת להם בית חם ולדאוג לרווחתם ולעתידם. מילדים כאלה יוכלו לצאת הדור החדש של מדינת ישראל.
למה לחפש את הפתרון הקל יחסית,אחד מבני הזוג ואשה פונדקאית ולא לעשות מה שפעם עשו כולם , כשידעו שאפסה התקווה ושלעולם לא יביאו תינוק לעולם.
הרי יש כלכך הרבה דוגמאות של ילדים מאומצים שאימצו אותם בארץ או שהביאו אותם מקצות תבל.. בסופו של יום אותו ילד או ילדה שאתה לוקח בגיל ינקות, אתה מעצב אותו בדמותך, ואיך שתגדל אותו ,הוא לא ישכח לך את המצווה הזאת כל ימי חייו.
ואז אני נזכרת בסיפור אמיתי.
על זוג הורים עקרים, שהכרתי פעם בצעירותי. ראיתי אותה את האשה אוחזת בידיה תינוק שמנמן שחום ועיניו מלוכסנות. היא חייכה אלי ואמרה שהתינוק הזה עכשיו הוא שלה,וגם אחותו. התינוקת ישבה בעגלה ובעלה הסיע אותה כשהם מטיילים בשדרה.
צילה ,שמה של האשה היתה בהירת עור וגם בעלה. הילדים היו ממוצא תיאלנדי. הוריהם נספו בתאונת דרכים והילדים שרדו באורח פלא .
צילה ובעלה אימצו את שניהם. ביניהם היה הפרש של עשרה חודשים.
כל כך הערכתי את זה. איך לקחו על עצמם את התיק הזה . ממש לא פשוט.ואנשים תמיד שואלים וישאלו, במיוחד כשהילדים לא דומים להם.
שנים אחר כך , ההורים כבר הזדקנו. הבן למד בטכניון . סיים את הפקולטה לאווירונאוטיקה בהצטיינות יתרה. אחותו רופאה בתל השומר במחלקה אורטופדית לילדים. ההורים לא חסכו מהילדים האלה והעלו אותם על דרך המלך. עכשיו הם פורעים את השטר.הילדים גאים בהוריהם.תמיד מספרים על גדולתם ועל נדיבותם.וההורים כמובן שמחים בפרי עמלם.
והבאתי את הדוגמא הזאת כי לא תמיד צריך את ההריון המיגע של תשעה חודשים. כי מעבר לפינה עומד ילד קטן שדמעות עומדות בעיניו ומחכה ומצפה שמישהו אולי יבוא לחבק אותו אל ליבו ויעניק לו בית חם ואוהב .