שלאבידאבילאבאדא

נו… כן! זה מובן לגמרי! כן! איך לא הבנתי את זה לפני כן?
כן.
אז העניין הוא דוקטור…
שאני מדברת לעצמי.
והרבה.
מרימה את הטלפון
שליף שלף שלוף
מעמידה פני מחייגת
"הלו" אני מציירת
ומבפנים אומרת לעצמי בקול
"אבל מה חשבת??
שזה יעשה לך טוב??".
נו, כן, דוקטור,
אני מדברת לעצמי.
אבל מה ציפית?
שאדבר לאחרים?
ניסיתי, ניסיתי,
וזה לא היה מאוד מהנה
כי מסתבר שאני יודעת להגיד
רק מה שאני אבין
אז כן, דוקטור, אני שומרת בלב…
וזה לא שאני לבד!
אני לא לבד! כי יש לי אותה
והיא עונה לי תמיד מה שאני חושבת לנכון
אוי דוקטור,
אבל אתמול…
אתמול קרה לי דבר נורא ואיום.
היא לא ענתה, לא אצלי
ולא בשכונה,
ולפתע שמעתי
קול גדול בוקע לי מן מעמקי הנשמה:
"שלובידובילובידו!" כך קראה ואמרה!
ו… מה אני? אני רק בן אדם
רגיל לחלוטין, דוקטור, כן,
למרות שאני מדברת לעצמי.
ומתוך כל הבכי
לא הצלחתי להבין מדבריה
מה שרציתי להבין.
אז חמש דקות פה, חמש דקות שם
הבנתי שאני סומכת עליה
הכי שבעולם
עליתי לתחנה המרכזית
וצרחתי מן הקומה אל רחוב העיר
להפיץ את דברה
"שלובידובילובידה!!!"
והפלא ופלא, מישהו ענה!
הוא לא היה גבוה, או כחוש ייתר על המידה:
"שלובידובילובי די!"
מי ידע שהוא ידע???
"שלובידובילובידה!!!" אני צועקת לו יותר חזק.
"מוקי-לוקי-קה-קרה".
וככה התחלנו אנו מפטפטים
צועקים, יושבים ומגדפים
בתחנה המרכזית
ולפתע באמצע צעקה עזה-
"לאקאמורי-בן-שנה?!?!?!"
נו, נו, מי ידע,
עוד חבר הצטרף לעמולה.
ולפתע בשקט של תל אביב גם
נשמעות צעקות משונות ביותר.
"נגמר לי החלב"
"יש שדים במקרר"
והכי חשוב-
"שלאבידאבילה-מהר!"
נו, נו אז אנחנו יושבים וצורחים את הנשמה,
דוקטור, אני לא יודעת איך זה קרה,
זה הרגיש כל כך נפלא, כמו התגלות של אל
כמו סם מרפא
כמו צ׳יפס חטיף
כמו"לאה-בי-די".
ובערב המיוחד הזה
של קרבה לב אל לב
כשחשבתי שהכל עוד אפשרי,
והכל זה לילה צעיר,
נשמעה זעקת מכונית.
נו, הם לא דיברו כזה יפה…:
"מה נשמע?" וכזה, וכזה…
לא ממש ידעתי מה לענות להם
אבל אז נזכרתי לפתע מהר
בתת מודע שלי שפיו נפער
מתוך מעמקי הנשמה לי צעק
וככה שמעתי את דברו, ונכון
שלא ממש בהתחלה ידעתי
מה לשמוע ואיך להרגיש
ותאמין לי לא להבין אותו
היה ממש עסק ביש
אבל ברגע שמצאתי עוד אנשים שמבינים
הרגשתי ממש נעים
אז החלטתי לעשות את אותו הדבר להם.
והתחלתי… לשיר.
ניסיתי לפעור קול עבה
לחקות את קולי הפנימי
זה ממעמקי תת מוחי
שתהיה להם אותה קריאה
פערתי פה כמו טרומבון ובגרון מלא חצץ:
"לאבי-מאמבי-לאבי-דה-דה!!!!!!".
אז כן, זה למה אני כאן,
נשבעת, דוקטור, כבר היה לי מעצבן
לדבר רק עם הילדה אצלי בראש
בעליית הגג.
רק רציתי.. נו… שהאלה מהאמבולנס…
אתה יודע, לתת להם הזדמנות
להתחבר
ולהכיר
כמו שלא נתתי לאף אחד אותי.
כי היא נתנה לי צ׳אנס לשמוע אותה,
הרי לא חבל? כן, זה מקסים!
אל תרים לי גבה
גם בך יש משוגע, אני שומעת.
הוא תוהה כמה זמן יקח לו להכיר אותה
כי אותי הוא מכיר מזמן.