תודה אבא

אז נתחיל…
לפני כמה זמן כתבתי מכתב לאמא שלי שמסביר את כל הרגשות שלי כלפיה ועל כך שאני מבקשת לראות פסיכולוג בקיצור בסופו של דבר לא הסכמתי לשלוח אותו והשארתי אותי בתיק שלי
אחרי כמה זמן בטעות הוצאתי את המכתב מהתיק והשארתי אותו בחוץ ליד התיק ספורט של אבא שלי
אבא מצא אותו ולמרות שהמכתב היה כתוב בכתב קטנטן הוא התאמץ וקרא
אחרי זה הוא בא אלי וביקש ממני להראות לו את הידיים שלי אתם מבינים למה
למזלי הוא לא ראה צלקות
אבל בכול מקרה הוא שאל אותי
הסברתי לו "לא אבא אני לא עושה דברים כאלה אני לא חולת נפש דיכאונית" לצערי הייתי
אבל הוא התעקש עשינו שיחה ארוכה שפתחה את כל הרגשות שלי בפניו בסוף …
הוא חיבק אותי ואמר לי את הדברים שהכי כאבו לי לשמוע
"יש מצב שהמחלה תחזוק מתוקה אבל את חייבת להבין את לא צריכה לשנוא את אמא היא אוהבת אותך מאוד ואת לא מבינה כמה היא חזקה עם כל הלחץ עליה אבל למרות הכול היא לא מוותרת היא חיה בפחד שהמחלה תחזור הקטעים שלפעמים היא בוכה זה קורה אבל זה לא אומר שהמחלה חזרה אמא שלך חזקה יובלי ולגבי הפסיכולוג מתוקה לא משנה עם זה יעלה כסף שאין לנו עם את מרגישה שאתה צריכה את זה אני יעשה הכול בשבילך חמודה תזכרי שאני ואמא אוהבים אותך מאוד"
על השיחה הזאת לא דיברנו יותר אמא לא יודעת ממנה ואף אחד מהחברים שלי לא יודע עליה
אבל אני יודעת ולמרות שהיה לי מאוד עצוב
זה פתח את העיניים שלי ויותר חשוב את הלב שלי אז תודה אבא שעזרת לי להבין
ותודה אמא על כל המאמץ שאת עושה בשבילנו
אני אוהבת אותכם כלכך <3