שיחה נכנסת

אור השמש שרף את עיניו. במשך כול כך הרבה זמן התרגל לצריבת אור האלקטרוני שכבר לא יכל לסבול את האור החמים והחי של העולם האמיתי. הוא הרגיש שהתזוזה והמגע שמאפיינת את האור האורגני תוקפת כול תא בפניו ובכפות ידיו המציצות מתוך הקפוצ'ון. כול כך הרבה זמן היה רגיל להחזיק בידיו את מקור האור קטן והווירטואלי. לשלוט בו, לכבות אותו כשרצה. שכבר לא יכל לעמוד באור העולם אשר מילא את כולו והיה בלתי ניתן לשליטה.

כול כך שנא את עצמו על כך. כול כך שנא את חולשתו. את שנתן לעצמו להידרדר ככה.
ברגע של הערה, לאחר שסיים לבכות, הבין שהיום זה ייגמר. אחרי השקיעה אמר לעצמו. עד אחרי השקיעה. אבל ככול שעברו הדקות והסבל גבר, הבין שלא, הוא לא יוכל לשעת זאת יותר. הוא חייב לסיים עם זה עכשיו.

אופציה מוצלחת הייתה סכין המטבח המונחת על שולחן הפיקניק. הוא לקח אותה ובתנועה מהירה אחת ובליווי צרחה אימתנית ומחרידה שגרמה לו להרגיש כמו כוכב דיכאוני בסרט ישן. דקר את הקופסא השחורה והנוראית.

זה היה כול כך קשה. צליל המקשים המתנפצים. צליל החיוג הנשבר ונקרע. הקופסא הייתה בלתי שבירה. כך הרגיש לרגע או שניים. אבל לא, זהו. זה באמת היה הסוף. וייאושו היה חזק יותר מכול מגן או מסך.

ועכשיו זה נגמר. ללא אנשי קשר, ללא המשחקים. ללא הרשתות החברתיות האין סופיות. הקולות והרעשים הקטנים לא יפריעו לו עוד. העולם כולו לא יוכל להפריע לו יותר לעולם.

ומאותו יום איש לא שמע יותר על משה רגבלין. יש האומרים שכששבר את המכשיר הארור. התנתק מכבלי הארץ, והיום הוא מעופף בחלל החיצון