קשת

במשך עשרות שנים היא פשוט חייה עם זה. לא היה לה אכפת, בעיקר בגלל שלאף אחד אחר לא היה אכפת. כל מה שהיא רצתה הוא שקט. להיות שלווה כמו הים הנע בגליו, להיות חסרת דאגות כמו הציפורים העפות בזריחה. היא רצתה להיות שונה. חכמה, כמו הינשוף הסמלי, יפה, כמו הפרחים שכיסו את הגבעות הרחוקות, מתאימה, כמו המים המסוגלים לקבל כל צורה אפשרית. אבל היא ידעה שהיא לא שונה. היא מאוד אהבה לקרוא. לחוות עולמות שונים שלא קיימים באמת. אבל היא ידעה שהיא לא דומה לנערות בעלות המזל שנמצאות בספרים. היא ידעה שבמציאות, אף אחד לא יצטרך לדחוק את רגשותיו כדי להגן על מישהו אחר, לעזוב את ביתו ואת נוף ילדותו, לוותר ולהקריב בשביל משהו חזק ממנו. אף אחד לא חושב על שום דבר מלבד עצמו. ולכן, כולם, כולל עצמה, אנוכיים מכדי לשים לב אליה. ואלוי, רק אולי, האונכיות שסבבה אותה הייתה דבר טוב. אולי בזכות האונוכיות, היא תזכה בשקט שהשתוקקה אליו נואשות. אבל היא ידעה, שחלק קטן בתוכה, קטן ככל שיהיה, לא רוצה שקט. החלק הזעיר הזה, רוצה להראות. היא רצתה להראות לעולם המטופש שבו היא חייה, שהיא מישהי שיכולה לשנות, למרות שהיא הייתה בטוחה שהיא בעצם, כלום. היא רצתה להראות לאנשים צרי המוחין ששנאו אותה, שהיא בעלת כישרונות, שהיא מוצלחת יותר מהם, למרות שהיא לא האמינה בהצלחתה. היא רצתה להראות לכולם, כולל לעצמה, שהיא לא רק צבע אפור. שהיא לא כמו כולם. היא רצתה לשחרר. היא ניסתה, באמת שהיא ניסתה, להתחשב בכולם ולהתעלם מעצמה. כי מי היא? מי היא כדי לשפוט ולחשוב ולהיות אנוכית? היא ניסתה להשתנות, לשבור את סורגי כלא בדידותה. אבל היא לא הצליחה. היא ידעה גם, שהרבה אנשים מרגישים כמוה. שבני אנוש ממורמרים מסוגה הם נפוצים ביותר. ולרגע אחד, היא רצתה לחלוק. לחלוק את העול שהיא סוחבת על ליבה במשך רוב חייה, לשתף ולגרום לאחרים להזדהות. אבל היא תמיד חסמה את האחרים, האחרים שניסו להבין אותה. היא לא יודעת למה. עכשיו, היא כבר בוגרת. היא כבר הראתה לעולם את הכשרונות שהיו חבוים עמוק בתוכה, היא כבר גרמה להם להבין שהיא קיימת. היא כבר גילתה, שהיא אכן שונה, אפילו אם רק בקצת. היא כבר השלימה עם העובדה שהיא גם קצת דומה. היא כבר הבינה, שלא כולם אנוכיים. שיש גם אנשים, שאכפת להם. היא מצאה אותו, והוא הקריב בשבילה, כמו בספרים. היא כבר התחתנה, ואהבה, וילדה, ולבסוף, היא גם שחררה. עכשיו היא חייה בשקט, מתעלמת מהדאגות הקטנות. היא כבר הבינה, שהיא כן מצליחה. עכשיו, קצת פחות אכפת לה מעצמה. עכשיו, היא כבר לא בודדה, והרבה אנשים שמים לב אליה. היא עדיין אוהבת לקרוא. אבל היא יודעת, שיש לה יותר מזל מכל הנערות שמתאהבות. כי הסיפור שלה, אמיתי. ועכשיו, היא רוצה רק דבר אחד. היא רוצה להגיד. היא רוצה להגיד לנערה האומללה והבורה שהי הייתה בעבר, שהיא באמת לא רק צבע אפור. שהכל מסתדר. היא רוצה להגיד לנערה הזו, שאם היא רק תחכה, היא תראה, שהיא קשת.