קורותיה של שני- פרק ראשון

ביקשו מאיתנו בבית הספר, בעקבות הלימוד על מערכת ההובלה לכתוב על כך סיפור. על קורותיה של שני :) כדורית דם אדומה בעולם של דם!
והוו1
כתבתי את הכו, שזה 25 עמודים- וחילקתי את זה לפרקים. והחלטתי לפרסם!
והוה!
יאללה לקרוא!
!!!!!!!!!!!!!!

~~~~~~~~~~~~~~~~~

פרק ראשון
"יומני היקר,
אני כול כך מצטערת שלא כתבתי בך כול כך הרבה זמן! אתה הרי יודע שאושפזתי בבית החולים "הלב הרחב" (אעלק לב רחב, מצומצם וקטן כמו טסית מסכנה!) בגלל שהתחלתי להתפרק. הטיפול היה מאוד מהיר. וסוף סוף לא הייתי צריכה לרוץ כול הזמן ולערוך תחרויות עם רד וקרסי! שניהם מהירים, חזקים, ומחייכים בצורה מושלמת. מפעם לפעם שניהם היו באים לבקר אותי. הם היו מביאים פרחים, ושוקולדים ועוד כול מיני דברים מאוד נחמדים שהם מצאו, או קנו. ואני הייתי ממש שמחה. אבל עכשיו אני צריכה לחזור לעבוד. לחזור לפנימייה המעצבנת הזו. ושוב לרוץ, כאילו אני איזו טסית למרכול, להביא חמצן, להוציא פחמן דו חמצני לפח הזבל ולחשוב שאני עוד אחת החשובות מבין הכדוריות שיש שם!
הדבר היחיד, חוץ מרד וקרסי ששימח אותי בזמן המחלה, הייתה העובדה שגם צ'לסי המקובלת גם אושפזה.כן… אולי אני באמת טיפה מרושעת… אבל מה שנכון נכון. העובדה שהיא גם בבית החולים, בלי יכולת להתרברב בין כולם בפנימייה (שדרך אגב מאוד, אבל מאוד צמודה לבית החולים הזה… מסתבר שמי שהביא אותי היה מייקל, הכדורית הלבנה… שדרך אגב- היה כול כך עייף ומסטול מהעבודה שחשב שאני חיידק וניסה לירות בי- מה אני כבר יודעת על דודים רחוקים הא?) אז היא עכשיו, במצב הרבה יורת גרוע ממני. היא מרותקת למיטה, ולא יכולה לזוז. הרופאים טוענים שהיא כבר מקרה אבוד. ברגעים הראשונים ממש אבל ממש רציתי לצרוח עליה שהיא הייתה מקרה אבוד לפניכן. היא יכלה לקבל טיפולך ראשוני אבל בפעם המאה היא ניסתה לשכנה את קרסי לצאת איתה… מה שלא עבד. כול פעם שאו רד או קרסי היו מגיעים אליי, מחייכים אליי את חיוכיהם הממיסים, מרטיטים את לי וגורמים לי לצחוק מכול הברה של מילה שהם אומרים- היא הייתה נועצת בי מבט זועם. מסתבר שאף אחד לא בא לבקר אותה. היא הייתה בוכה בלילות, ולפעמים (ואניח ממש מדגישה את לפעמים) הייתי מרחמת עלייה.
תירגע יומן. אני עדיין שונאת אותה. אני לא אסלח לה על מה שהיא עשתה לי כשהלכתי למרכול "הריאה של שרון". בפעם הראשונה. אני יודעת שזה היה ממזמן. אני מודה שזו הייתה החוויה הראשונה שכתבתי בך.
עכשיו אני נזכרת שגנבתי אותך מצ'לסי. לא נעים. אני כול כך מצטערת! אבל נכון שאתה מרגיש יותר טוב אצלי נכון? נכון? אני באמת מצטערת שזנחתי אותך, זה באמת היה לא בסדר. אנמי מדפדפת בך עכשיו אחורה. כול חוויה שאני קוראת בך גורמת לי לצחוק בצחוק נעים.. אבל יש חוויות כמו הנפילה של רד… או ה"רצח" של קרסי… זה מעלה לי דמעות בעיינים.
אני מסתכלת עכשיו על התאריך הראשון שכתבתי בך…. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול…"
פה שני הפסיקה לכתוב. היא הביטה סביבה, כסוקרת בפעם הראשונה את החדר שלה. הרצון שלה לדפדף אחורה היה כמעט חסר משמעות. כי היא רצתה להמשיך קדימה. לחזור לעבודה… להפסיק להרגיש כאילו היא טסית או משהו. היא סך הכול עובדת עם טסיות. לא קריטי. הכול בסדר. החדר עצמו היה מאוד קטן. עלית גג. הימנית מבין השתיים. למרות היותה מאוד שולית וקטנה, כול המשרתים של פנימיית דם אדום שכנו בה. הם היו יוצאים עייפים, וחוזרים עייפים אפילו יותר ממקודם. שני סגרה את היומן בחבטה וזרקה אותו על מיטתה. שבזו בכלל לא השתמשה. היא ידעה שמעכשיו, שהיא חזרה לפנימייה היא תצטרך לחשוב קדימה, ולהספיק לעשות את כול, אבל כול המוטל עלייה.היא ירדה במדרגות אל החדר הימני. זה היה חדר ענק בגודלו. ושני כמעט שכחה זאת בזמן ששכבה בבית החולים. היא הופתעה כול כך מגודלו של החדר, עד שהרגישה שעוד רגע תתמוטט. היא פערה מעט את פיה, ועיניה נפערו לגדולן המלא. עיניים כהות ונעימות. גודלו של החדר השפיע עלייה והיא התחילה להרגיש עייפה יותר ויותר. רדומה יותר ויותר.
היא התיישבה על הספה הקרובה. כולה חדר היה מלא בעוד כול מיני כדוריות דם אדומות שהתרוצצו בכול מקום בחדר. בזמן מחלתה שכחה שני עד כמה מהר היא צריכה לעשות את הדברים האלו, בשביל הגבירה שרון. היא נאנחה. היא ידעה שהיא תצא עם הנגלה הבאה למעלית, שתוביל אל רחוב "רחוב עורק הריאה", היא תכנס אל המרכול, שגם שם כולם רצים במהירות על, הם לוקחים מיד את החמצן הכי טוב שהם מוצאים בכמה דקות, ורצים במהירות על אל תוך הנגלה הבאה שמועברת לתוך וריד הריאה, שמוביל את הנגלה של הכדוריות האדומות חזרה ללב.
שני נאנחה.
היא ידעה שאין בדיוק טעם לחכות. היא ידעה שאם הבית לא תבוא ותעיר לה, ותגער בה ותכעס עלייה כי יש לה אנשים אחרים לגעור בהם. היא ידעה שאין לה טעם לחכות למישהו שיסביר לה מה לעשות כי תמיד עושים את אותו הדבר. והרצון לחכות עוד קצת היה כול כך חזק! רק שאין אפילו תירוץ אחד לעובדה שהיא יושבת ומתנשפת עכשיו על הספר בחדר הימני. היא נעמדה בעדינות, מתנדנדת במעט. לא מחייכת. אלא כמעט ארשת עצובה התייסרה על פנייה.
בין הכדוריות שמהרו לצאת מהחדר, היא ראתה את רק ואת קרסי, מדברים אחד עם השני, ממש שלושה מטרים לידה. לראות אותם היה הדבר הכי טוב שקרה לה באותו היום. היא שמחה כולכ ך עד שהיא כמעט קפצצה לעצמה במקום. היא רצה אלייהם, נזכרת עד כמה מהירה הייתה לפני המטרה. נזכרת בעובדה שכול הועלם חולף מול פניה, ושהרוח גומרת לה לחייך.
"היי!" היא צעקה לעבר שניהם. הם עמדו ליד ושולחנון קטן ומפואר יחסית למידותיו, (כמובן שהוא היה בצבע אדום!)שעליו נח אגרטל בהיר עם פרחים ורדורדים שבצבצו מתוכו. האגרטל איים עוד רגע ליפול. שני איימה עוד רגע ליפול עליו. בריצה היא רצפה על גבו של קרסי, ביד אחת אחזה בכתיפו ובשנייה נאחזה בידיו של רד.
"מה קורה?" היא התנשפה. היא ידעה שעוד רגע היא הולכת ליפול על הישבן. וזה מה שקרה. היא נחתה בבום גדול על הרצפה. מעוררת גל של צחקוקים בחדר. ומיד הם השתתקו, וכולם חזרו לרוץ ולהעביר דברים. דואר, אוכל, מים, עוד רכילות סתמית…
"הכול בסדר, חולה שכמוך" הוא חייך. הוא נתן את ידו לשני ועזר לה לקום. מגעו היה חם ונעים, כמו של כרית לפני השניה, ביום קר. כשאתה מרגיש שאתה מוגן, וחום לך יותר מכול דבר בעולם.
"ואת?" שאל קרסי. מגחך לאיטו.
"אני?" שני הצביעה על עצמה "אני?" היא שאלה שנית, בהפתעה גמורה. עם זיק נוצץ בעייניה. "אני? אני בסדר!" היא חייכה, וחיסקה את שניי הבנים בשתיי ידייה.
"איך היה בלעדיי?"היא שאלה שבשמחה. העובדה שעכשיו היא עומדת מול חבריה הטובים עשתה לה טוב בלב.
"חברה של צ'לסי רשמה אותך למרוץ היום" אמר באכזבה קרסי. שני נחרה נחרת בוז ופרעה את שיערו.
"אני מבטיחה לכם שאני אנצח!" היא אמרה בביטחון. היא ישרה את גבה ודחפםה במעט את רד, כאילו אינו משאיר לה כלל וכלל מקום לגאווה.
"כמה אגו…!" מלמל רד, שניסה לחזור לעמוד במקומו.
"זה למה זה מאכזב!" קרא קלסי. רד ושני צחקקו לעצמם. ורייגן- החברה של צ'לסי- רק נעצה מבט מרושע בשני.