פשוט שיר

שיר עושה לי טוב על הנשמה
חבל ששכחתי איך כותבים אותך…
נגמרו הרעיונות. הכל חוזר על עצמו. פעם יכולתי לכתוב ללא הפסקה. לא הייתי עוצרת לחשוב לרגע.
עכשיו?… שיר פשוט אי אפשר.
איבדתי את האיך.
ואין לי עוד את מי לשאול…
אני משערת שזה קרה בגלל כך וכך,
אולי זה כי לא בא לי.
הראש שלי התמסד.
קיבל את העובדה שלעולם לא אעשה דברים גדולים… שלא אהיה סופרת/מחזאית/פסיכותרפיסטית/מוזיקאית או כל דבר שפשוט אני.
כדי לחיות בעולם הזה- אסור להיות אני.
מעכשיו אני אפסיק. מעכשיו אפסיק.
פשוט שיר!!! למה זה כל כך קשה?! לא החריזה, לא התוכן אז.. מה עוצר בעדי?!
רק יצור מדוכא ושברירי יכול לחיות טוב. רק אנשים עם ראש לא קטן מדי אבל חלילה לא גדול מדי.
אנשים עם ממוצע טוב של ציונים, הולכים כמו תוכים אחרי המדריכים.
עורכי דין, הנהלת חשבונות, דברים שמצריכים 'שכל אמיתי'. לא מזלזלת, גם אני שואפת לשם.
הגיע הזמן לפרוש מתאטרון. לפרוש מכל דבר שיסיח את דעתי.
להתרכז במתמטיקה, ללמוד כמה שאפשר. כי בכל מקרה החיים של עכשיו הם לא חיים.
אז, כן. נשברתי.
ניסיתי להיות אופטימית, אבל אי אפשר.
כנראה שהם צדקו. הם תמיד צודקים. אני תמיד טועה.
אבל עדיין… אין בי כל רעב.