פרופיל קרבי-חלק 2

יום שני, 25 באוגוסט, 2014
08:23

אחרי שעשיתי כל דבר אפשרי נותרו לי שלוש אפשרויות. הראשונה, לבהות בנוף הלא משתנה, מה שעשיתי כבר במשך כעשרים דקות. השנייה, לבהות בבעל ואישה מלאים שישנים מולי כשהרוק שלהם נוזל באטיות מפיהם. מראה המוכיח את המשפט המפורסם שלכל סיר יש מכסה. השלישית, לכתוב ביומן.
נסיעה ברכבת יכולה להיות נחמדה כאשר לא נאלצים לנסוע כברת דרך מנבדה לקליפורניה וכאשר לא טומנים בטעות את הספרים שלקחתם עימכם במזוודה מלאה. אה וכן, כאשר אתם לא נאלצים לשמור על הסוללה בטלפון הסלולארי שלכם כי שחכתם להטעין אותו מראש ונשארתם על סוללה כמעט ריקה. יופי אן..
שינה היתה יכולה להיות רעיון נהדר כרגע. כשאנדי סיפר על אחיו בצבא, אמר שכמעט ולא היתה לו הזדמנות לישון. לכן, כאשר היה חוזר הביתה מהבסיס, כל פעילותיו הסתכמו בהשלמת שעות שינה. מוזר שהיה לו עוד זמן לעשות מנהג של ילדות, לכתוב יומן אישי.

כרגע קיבלתי הודעת סמס מאנדי. "כבר על מדים?". הוא יודע שאני לא אבל השיחות שלנו מחויבות שלא להתחיל בצורה משעממת כמו "מה קורה?", לא יודעת למה. הרגל.

09:01
סיימתי לשוחח עם אנדי. אני אמורה לספר איך הלכה השיחה שלנו?
סיפרתי לו שאני עדיין ברכבת, שאני עייפה ושאני מתגעגעת אליו. הוא סיפר שהוא הולך לעבודה. אני אמורה לספר גם על העבודה שלו? הוא שליח פיצה. חוסך ללימודי הנדסת אווירונאוטיקה. אוהב את השטויות האלה.
סיכמנו שנדבר ברגע האפשרי ועכשיו אלך לישון. הנסיעה עוד ארוכה. אז, ביי?

יום שני, 25 באוגוסט, 2014
23:17

ובכן, לא הייתי מצליחה לדמיין יחס יותר קשוח וקר ממה שקיבלתי היום ובו זמנית גם דואג ומתחשב. הצבא הוא גוף מוזר, שמעתי על כך הרבה ועכשיו אני פוגשת אותו פנים מול פנים.
כשהגעתי לתחנת הרכבת בקליפורניה, הייתי צריכה לנסוע בשני אוטובוסים נוספים עד לבסיס שנקרא 'בסיס קבלה'. שם מקבלים מדים, אלפי זריקות, שרשרת ממתכת עם הפרטים האישיים, עושים צילומי שיניים ומשאירים להם טביעות אצבע וכמה טיפות דם. בקיצור, כל פרט אפשרי שיאפשר לצבא לזהות גופות במקרה הצורך. כבר שם החיילים ענו בקור רוח על שאלותיהם של המתגייסים אבל היו מוכנים לענות לכל שאלה. משם חילקו את כולם לאוטובוסים שלקחו אותנו לבסיסים. האוטובוס שלי היה חצי מלא ושקט. כולם העדיפו לנמנם, אני מניחה שגם להם היתה נסיעה ארוכה לבסיס קבלה. הנמנום שלי היה רק ניסיון כושל.

כשיירדנו מהאוטובוס צעקות המפקדים קיבלו את פנינו. הם זרזו אותנו לרדת מהאוטובוס, לקחת את המזוודות, לעמוד בשלשות עם רווחים שווים בינינו, עם גב זקוף וידיים מאחורי הגב. הם בדקו לנו את התיקים למקרה שלקחנו עימנו אלכוהול וחפצים חדים. בעומדינו בשער הבסיס, שקטים ומפחדים לעשות תנועה מיותרת, הגיע מפקד שהציד את עצמו כ'המפקד'.
הוא ערך נאום, ארוך מאוד. סיפר על כמה חשוב לשמוע בקולו ומי שלא עושה כך מסתכן ביציאה לחופשה בבית או בעשיית עבודת ניקיון מיותרת. לאחר שסיים, סיכם את דבריו במילים "חיילים! ברוכים הבאים לבסיס טירונים מספר 451".
נכנסנו אחריו לבסיס עצמו. אני מניחה שמי שהכי התאכזבו היו אלו שהיו בטוחים שמגיעים למלון חמישה כוכבים. הבסיס נראה רעוע אבל מאוד צבאי, אווירה בהחלט מיוחדת. המפקד חילק אותנו לשני טורים וכך הלכנו לפי הוראותיו לחדר האוכל. שם אכלנו ארוחת ערב שכללה מעדנים חלביים, אורז וכל דבר אחר המעודד עצירות.

לאחר שאכלנו, המפקד נתן לנו כעשר דקות לשיחות טלפון אחרונות לפני שמחרימים לנו את הטלפון לשבוע. רבים, ובעיקר רבות, התפעלו מההוראה שניתנה אך המפקד נתן להם להבין מהר מאוד שכאן צמד המילים "דעה אישית" אינן קיימות. נכון, שבוע בלי טלפון נשמע כגיהנום בכבודו ובעצמו בימינו אך האמנתי שאפשר להתמודד. גם אם זה אומר שלא אוכל לדבר עם אנדי.

מכיוון שהסוללה בפלאפון שלי נגמרה לגמרי, נאלצתי להתקשר מהטלפון של הבסיס. התור היה ארוך יחסית ולכן הוחלט להקדיש דקה אחת לכל אחד שמתקשר. החלטתי להיתקשר לאמא שלי.הרגעתי אותה ועדכנתי אותה וכמובן, ביקשתי שתעדכן גם את אנדי. הייתי רוצה להעביר לו גם כמה נשיקות אבל לא הייתי יכולה לעשות זאת דרך אמא שלי.

לאחר השיחות, אדון המפקד נתן לנו את מספרי החדרים. אין מפתחות לחדרים. החדר שלי היה חדר 029. כשהגעתי אליו מצאתי בו שתי מיטות מונחות אחת מול השנייה ושתיהן היו ריקות. אני מניחה שבגלל שהגעתי ראשונה יש לי את הזכות לבחור את המיטה שלי ובחרתי בימנית. בין המיטות עומד לו שולחן כתיבה מעץ וכיסא מעץ. חוץ מזה,החדר הזה נראה יותר אפל וקודר מוולדמורט. האריחים של הרצפה אפורים, המצעים אפורים, הקירות לבנים והדלת אפורה. לא יזיק לצבא איזה מעצב פנים.

ההנחיות שקיבלנו הן לא לצאת מהחדרים מהשעה 23:00 ולהתייצב מחר ליד חדר האוכל. כל קבוצה ליד המפקד שלה בדיוק בשעה 06:30, מדוגמים, מצוחצחים ועירניים. שעון מעורר יופעל וישמע בכל חדר בשעה 06:00. יש לנו פה רמקולים צמודים לתקרה מעל הראש.

גם לאחר שהתקלחתי במקלחות המשותפות ראיתי שהשותפה שלי לחדר עדיין לא הגיעה. שמעתי שיגיעו עוד טירונים בשבוע הקרוב. המפקדים מסתובבים במסדרונות ומוודאים שאנחנו בתוך החדרים. מוודאים שיש שקט. אני תוהה מה עלי לעשות אם אצטרך לצאת לשירותים בסוף המסדרון, הם צריכים להבין שלארוחות שלהם עלולה להיות השפעה רעה על מערכת העיכול. אני מקווה שאהיה בסדר. כל מקרה, העיניים שלי נעצמות.. אז, ביי?