פעם היה כאן שדה קוצים

לפני שלוש שנים, נהגתי להביט על השדה היפה בעולם, שדה הקוצים.
נטעתי אותו לפני ארבע שנים, הוא גדל, השדה המרהיב.
הקוצים תמיד הזכירו כיצד החיים נוראיים כל כך… כה מרירים.
את הכאב שטמון בהם, את השמחה הטהורה שמחוץ להישג היד.
חשבתי שזו דרך החיים, לפני שלוש שנים.
ואז… פתאום, אתה הגעת.
ושרפת לי את שדה הקוצים. בהתחלה זו הייתה רק אדמה, יבשה, חסרת צבע כמעט.
אחרי ששרפת לי את השמחה האפלה שלי, נהגתי לצייר את השדה.
ואז לקחת זרע, ושמת אותו באדמה היבשה.
לקחת אותי לאחר שבוע לקבר השדה שלי, וחייכת.
החיוך שמעולם לא הבנתי, חיוך שציפה ממני לשמוח כמוך.
אבל הייתי שמח רק עם שדה הקוצים שלי.
במקום האדמה, היה שם שדה פרחים.
פרחים בכל מיני צבעים.
צבעים שלא הכרתי, כל חיי ידעתי רק את צבעי הקוצים.
הגבעול שלהם… הוא היה ירוק. ככה קראת לזה, והתחלת להסביר לי את משמעותו של כל צבע.
אני עדיין לא מבין. כיצד אני יכול להיות שמח בלי שדה הקוצים?
השדה החדש שלך, גרם לי לשמוח.
כעט ידעתי שמחה חזקה יותר.
והחיוך שלי התחלף בצחוק.
אני לא מבין, לאן נעלם שדה הקוצים?
אני יודע שזה כבר לא משנה, הוא נעלם.
אבל אני עדיין מתגעגע לשדה הקוצים.
הזיכרון היחיד הוא הציור, של כל קוץ בפירוט.
ואני עדיין הולך, לאן שפעם היה שדה קוצים.