עבודה שחורה

הקשר העמוק שלי למרכול, החל בחופש הגדול שבין כיתה ה' לכיתה ו'.
אבא שלי, שוטר מג"ב, נרצח. אמא שלי, עובדת ניקיון קשת יום, גם ככה עבדה עד קצה יכולתה לפרנסת המשפחה. כאן נכנסה לתמונה שכנתי, טובה. כשמה, כן היא. אהבתי אותה כמו סבתא.
טובה לקחה אותי תחת חסותה, ועוד באותו החופש התחלתי לעבוד כעוזר שלה במחסן המרכול.

תחילה, הכרתי את מבנה המחסן, ואת הסדר הרצוי בו. בהמשך, נחשפתי לנפשות הפועלות, לנוהלי העבודה, ואפילו למספרי הטלפון של הספקים.

העבודה היתה קשה. לא סתם קוראים לזה עבודה שחורה, זו עבודה לשחורים כמוני. פרקתי משטחי סחורה, בעזרת מלגזת יד העברתי במיומנות כל מוצר למקומו, ריכזתי מוצרים להחזרה, ובעיקר שטפתי את רצפת המחסן.

תוך כדי שנת הלימודים, המשכתי להגיע לעבודה. בבית הספר העלימו עין. תלמידים בינוניים כמוני מגיעים בדרך כלל לרחוב, ומשם לחיי פשע. לי היתה עבודה.
לטובה לא היה אכפת מהלימודים, כל עוד אתנהג כבן-אדם מחונך. את שיעורי הבית בחשבון, היא הקפידה שאשלים. לפעמים, עזבה הכל, ולימדה אותי בעצמה.

את המשכורת, קיבלה אמא שלי. אני קיבלתי דמי כיס מדי פעם. בזמן שחבריי לספסל הלימודים קנו שטויות בלי חשבון, אני למדתי להעריך כל שקל. גם לחסוך למדתי. כשרכשתי נעלי ספורט איכותיות, חשתי גאווה עצומה. בלי 'אמא תקני לי', הן היו שלי לחלוטין.

ככל שקיבלתי מטובה יותר סמכויות, כך למדו הספקים לפחד ממני. התקשרתי להזמין סחורה, לדחות או להקדים תאריכי הגעה, ומבלי להכיר את המילה המתאימה לכך, ביצעתי מכרזים להפחתת עלויות.
ספק שהשאיר אותי עם שלושה משטחי חמוצים מעבר למה שביקשתי, זכה לנזיפה ודרישה שייקח בחזרה את העודף. הוא לא בא. אחרי שבועיים הוא התקשר מיוזמתו אליי, לשאול מה עם ההזמנות. הזכרתי לו את החמוצים, ושלחתי אותו לחפש 'פראייר' אחר.
לקראת ראש השנה, הורגש מחסור בדבש. נשארנו עם המשטח האחרון, והספק לא ענה לטלפון. התקשרתי לספקים אחרים, לברר מי יכול להגיע במהירות, והדבש המיוחל הגיע כשנשארו רק שמונֶה צנצנות על המדף. כשהגיע הספק הקודם, זה שלא ענה לטלפון, שלחתי אותו חזרה מבלי לפרוק.

גרמתי לספקים לשנות מסלולים, כך שיגיעו אליי למחסן בימים קבועים ובשעות קבועות מדי שבוע. דבר זה מנע את חוסר הסדר ששרר עד אז. טובה קיבלה את הספקים על-פי לוח הזמנים שלהם, במקום על-פי לוח הזמנים של המחסן. מאז השינוי שהכנסתי, לא הורגשו עודפים או חוסרים באופן מיוחד.

גם עובדי המרכול למדו לכבד אותי. את חגיגת ה'החזרות' גדעתי. מוצרים שנפתחו, נשפכו, התקלקלו, וכיוצא בזה, שימשו לנשנוש עבור העובדים. לטעמי, זה לא היה מוסרי. במקום זה, בהסכמת מנהל המרכול, יצרתי רשימת 'תורנויות' בין העובדים. כל אחד בתורו היה קונה, ממש, נשנושים לטובת כלל העובדים. גם אני השתתפתי בסבב.
משהפכו הנשנושים למשהו לגיטימי, נוספה גם פינת קפה.

בגיל חמש עשרה, לקראת יציאתה של טובה לפנסיה, כבר הייתי מנהל המחסן לכל דבר ועניין. עכשיו היה עליי להכשיר יורש לתפקיד מנהל המחסן. בכל זאת, בעוד שלוש שנים אתגייס.
את ראיונות העבודה ערכה טובה, אבל מאחורי הקלעים, המילה שלי היתה המילה האחרונה. את המסכנים שעברו בהצלחה את הראיון, העבדתי בפרך. כל אחד מהם, בנפרד, שנא אותי, ובצדק. הם ניקו, פרקו סחורות, סידרו, שוב ניקו… בקיצור עבודה שחורה. כמוני.

רק אחד, בן שלושים ושתיים, עם כמעט תואר בתעשייה וניהול, שרד את מסכת ההתעללויות שלי.
"אם תמשיך ככה", אמרתי לו בהערכה, "עוד תהיה סגן מנהל".
בתגובה, הוא שלח אלי מבט של 'אני אשחט אותך'.

בהוראתי, הוא התקשר לספקים להזמין סחורות. הספקים כבר היו מתורגלים שלא להסתבך איתי, כך שלא עשו לו בעיות. לפחות בהתחלה. עם הזמן, קלטו שהוא מחליף אותי, ועשו לו תרגילים. כעסתי עליו. הוא ניסה להצטדק בתואנות שונות, והתנצל. את זה לא אהבתי.
"אל תתנצל", אמרתי לו, "אתה הבוס, תוכיח שאתה הבוס".
בטלפון הבא, השגחתי עליו. כשספק כלשהו ניסה 'לסבן', הצטרפתי לשיחה. כבמטה קסם, הבולדוג הפך לפודל. כל ה'רוע' שהופנה כלפי מחליפי המיועד, הופנה כעת לצידו – כנגד הספקים.
לימדתי אותו להיות 'רע', והוא למד להעריך אותי.

בכיתה י"ב, השקעתי בלימודים, כמו שלא עשיתי אף פעם. במתמטיקה תמיד הצטיינתי, הודות לטובה, שכבר יצאה בינתיים לפנסיה. עקב הלימודים, נפלה על מחליפי אחריות כבדה. הוא היה מנהל המחסן בפועל, ואני ניהלתי אותו 'בשלט רחוק'.

עם גיוסי לצה"ל, הפך המחליף למנהל המחסן הרשמי. למרות זאת, הוא עדיין היה מתקשר אליי מדי פעם להתייעץ.

לקראת גיל עשרים ואחת, עדיין במדים, קיבלתי טלפון ממספר לא מוכר. זה היה הבחור שהחליף אותי במרכול. הוא שמח לבשר לי על מינויו לסגן מנהל.