סיפור חיי

אוקיי אז ככה קוראים לי מיכל וזהו סיפור חיי.
אני תלמידת כיתה י' זאת אומרת שאני יודעת כבר דבר מה על העולם הזה ועל כך שהוא נורא מגוון באנשים מכל הסוגים אבל לא תמיד הייתי כזאת.
גדלתי בסביבת בנים, הם תמיד היו סביבי, לא הסתדרתי כל כך טוב עם הבנות היו לי חברות אבל ממש קצת והן לא השתוו בכלל לבנים.
הכל היה טוב והרגשתי מאושרת עם מי שאני עד שיום אחד הכל השתנה.
אי שם ביסודי בערך בכיתה ד' הילדים בכיתה ובמיוחד הבנים התחילו להציק לי ולצחוק עליי והכל רק בגלל שהייתי עם עודף משקל.
לא סתם אומרים שילדים זה עם אכזר אבל להסביר את זה לילדה בכיתה ד' שגם ככה נורא רגישה את הדברים האלה זו משימה בלתי אפשרית וההשלכות של זה הן נוראיות ומשאירות סימנים לכל החיים.
הייתי חוזרת הביתה מהבית ספר והולכת למטבח אבל לא בשביל לאכול אלא בשביל לתקוע בעצמי סכין או לחתוך את הוורידים אבל אף פעם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, תמיד משהו עצר אותי, בלם אותי.
הייתי בוכה ימים ולילות וחיפשתי כל מקום אפשרי להוציא את כל הכאב הזה שנתקע אצלי עמוק בפנים אבל לא היה לי למי לפנות וגם התביישתי.
השנה האחרונה של היסודי הייתה יחסית סבירה, רוב הילדים כבר התחילו להתבגר ולהתעסק בהחלטות כמו לאיזו חטיבה ללכת או מה יותר קריטי אנגלית או חשבון.
אני זוכרת שהלכתי על שלושה תיכונים – האחד הוא התיכון השכונתי שלי, השני הוא תיכון שהרבה המליצו לי עליו וגם הוא יחסית קרוב והשלישי בעיקר בגלל שהייתה בו בריכה.
לבסוף אני וחברה שלי היינו צריכות לבחור בין הבית ספר הראשון לשני ועשינו הכל בשביל להחליט : רשימת יתרונות וחסרונות, לשאול אנשים וכו'.
אך ההחלטה הסופית שלי הגיעה דווקא מהמקום הרגיש שלי, רציתי ללכת למקום בו אוכל לפתוח דף חדש ולהכיר אנשים חדשים ולצאת לעולם וסוף סוף לנשום אוויר ולכן בחרתי את הבית ספר השני.
אז נכון כל ההתחלות הן קשות ובעיקר מלחיצות ואני בתחילת החטיבה הייתי הבן אדם הכי לחוץ ופחדן שתכירו אך נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי : "מיכל, זאת ההזדמנות שלך, להראות שאת הרבה מעבר לכל מה שרואים".
עכשיו אני יושבת וכותבת את הקטע הזה על כל מה שעברתי וזה רק חלקיק קטן מכל האכזבות שעברתי, כל השקרים שאמרו לי, כל הסכינים שתקעו לי בגב וכל הפעמים ששברו לי את הלב.
אך קמתי והמשכתי הלאה כי לוותר לעצמך זה הרבה יותר גרוע מאשר להיות מאוהב או שמן או חכם או כל דבר אחר שאומרים שזאת החולשה שלכם, כי להודות בחולשה זה להיות כנה עם עצמך אבל לוותר זה להיות פחדן.
כל הבחירות שאני עושה ביום יום באות מהמקום של הילדה שכל חייה סובלת מדחייה ואי יצירת קשרים ארוכי טווח ובעיקר מאחת שלא יודעת מה זה להיות סיפור חיי
אוקיי אז ככה קוראים לי מיכל וזהו סיפור חיי.
אני תלמידת כיתה י' זאת אומרת שאני יודעת כבר דבר מה על העולם הזה ועל כך שהוא נורא מגוון באנשים מכל הסוגים אבל לא תמיד הייתי כזאת.
גדלתי בסביבת בנים, הם תמיד היו סביבי, לא הסתדרתי כל כך טוב עם הבנות היו לי חברות אבל ממש קצת והן לא השתוו בכלל לבנים.
הכל היה טוב והרגשתי מאושרת עם מי שאני עד שיום אחד הכל השתנה.
אי שם ביסודי בערך בכיתה ד' הילדים בכיתה ובמיוחד הבנים התחילו להציק לי ולצחוק עליי והכל רק בגלל שהייתי עם עודף משקל.
לא סתם אומרים שילדים זה עם אכזר אבל להסביר את זה לילדה בכיתה ד' שגם ככה נורא רגישה את הדברים האלה זו משימה בלתי אפשרית וההשלכות של זה הן נוראיות ומשאירות סימנים לכל החיים.
הייתי חוזרת הביתה מהבית ספר והולכת למטבח אבל לא בשביל לאכול אלא בשביל לתקוע בעצמי סכין או לחתוך את הוורידים אבל אף פעם לא הייתי מסוגלת לעשות את זה, תמיד משהו עצר אותי, בלם אותי.
הייתי בוכה ימים ולילות וחיפשתי כל מקום אפשרי להוציא את כל הכאב הזה שנתקע אצלי עמוק בפנים אבל לא היה לי למי לפנות וגם התביישתי.
השנה האחרונה של היסודי הייתה יחסית סבירה, רוב הילדים כבר התחילו להתבגר ולהתעסק בהחלטות כמו לאיזו חטיבה ללכת או מה יותר קריטי אנגלית או חשבון.
אני זוכרת שהלכתי על שלושה תיכונים – האחד הוא התיכון השכונתי שלי, השני הוא תיכון שהרבה המליצו לי עליו וגם הוא יחסית קרוב והשלישי בעיקר בגלל שהייתה בו בריכה.
לבסוף אני וחברה שלי היינו צריכות לבחור בין הבית ספר הראשון לשני ועשינו הכל בשביל להחליט : רשימת יתרונות וחסרונות, לשאול אנשים וכו'.
אך ההחלטה הסופית שלי הגיעה דווקא מהמקום הרגיש שלי, רציתי ללכת למקום בו אוכל לפתוח דף חדש ולהכיר אנשים חדשים ולצאת לעולם וסוף סוף לנשום אוויר ולכן בחרתי את הבית ספר השני.
אז נכון כל ההתחלות הן קשות ובעיקר מלחיצות ואני בתחילת החטיבה הייתי הבן אדם הכי לחוץ ופחדן שתכירו אך נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי : "מיכל, זאת ההזדמנות שלך, להראות שאת הרבה מעבר לכל מה שרואים".
עכשיו אני יושבת וכותבת את הקטע הזה על כל מה שעברתי וזה רק חלקיק קטן מכל האכזבות שעברתי, כל השקרים שאמרו לי, כל הסכינים שתקעו לי בגב וכל הפעמים ששברו לי את הלב.
אך קמתי והמשכתי הלאה כי לוותר לעצמך זה הרבה יותר גרוע מאשר להיות מאוהב או שמן או חכם או כל דבר אחר שאומרים שזאת החולשה שלכם, כי להודות בחולשה זה להיות כנה עם עצמך אבל לוותר זה להיות פחדן.
כל הבחירות שאני עושה ביום יום באות מהמקום של הילדה שכל חייה סובלת מדחייה ואי יצירת קשרים ארוכי טווח ובעיקר מאחת שלא יודעת מה זה להיות אהובה או משותפת או מקובלת.
הדבר הכי נורא שאתה יכול לעשות למישהו אחר זה את מה שעשו לך.
אני עוד מעט חוגגת 16 כביכול כבר נערה בוגרת ולפעמים אני באמת מרגישה יותר בוגרת מכל השאר אבל כל אחד צריך חיבוק תומך ואוזן קשבת וזה לא משנה בן כמה הוא או באיזה מעמד חברתי הוא.
אני עדיין פוחדת מהמון דברים ואני מתקשה להתמודד עם הרבה דברים שאני עוברת אך אם יש דבר אחד שלמדתי על עצמי זה זה שלשמור בתוך עצמך את כל הכאב והעצבים והכעס הזה לא עוזר לך בשום דבר.
אז התחלתי לכתוב לפני שלוש שנים בערך וכשאני מתקשה להוציא את המילים מהפה או פוחדת אז אני כותבת אותם, אולי יום אחד אני אהפוך את זה גם למקצוע אבל נכון לעכשיו זה הקול שלי ואם מישהו יקח לי אותו אני לא אוכל לומר יותר מה אני מרגישה או רוצה או חושבת אני אשאר פשוט אילמת.
אז בתור אחת שעברה ועדיין עוברת דברים מעצבנים ובכל זאת ממשיכה לקום כל פעם מחדש, אני נורא מקווה שכל מי שקורא את זה ואי פעם יקרה ידע שהוא לא לבד בעולם הזה ושאין מה להתבייש במי שאתם ולהגן על אחרים זו מצווה שבאה מהלב של כל אחד ואחד מאיתנו.
המלצה שלי, תמצאו את המקום בו אתם יכולים לשחרר את כל מה שבאלכם ותעזרו בזה ותחזיקו בזה נורא חזק כי זה וכוח הרצון שלכם ירימו אתכם למעלה אחרי שתיפלו.
לפעמים פשוט צריך קצת אמונה והמון תקווה ועם הזמן באמת שהכל נראה אחרת.
תחייכו ובעיקר אל תוותרו אף פעם על עצמיכם ולעצמיכם.